לפני שבוע הרכנתי את הראש שלי בין הברכיים ובין נשימות עמוקות ובכי מצאתי את עצמי מתפללת ומתחננת שיהיה בסדר, אני, שלא מאמינה בשום דבר.

ישבתי על מיטת בית חולים, במרפסת של מחלקה כלשהי, בבית חולים שלא שופץ מעוד לפני שנולדתי, ועל המיטה של מולי שכבה אמא שלי.

תפסתי את הלב שלי בידיים והתפללתי.

למחרת ידיד בישר לי שסוגרים את ישרא, את הבלוג פתחתי לדעתי בגיל 17 או משהו כזה.

אומרים שצרות באות בצרורות, אבל האמת ששתיהן כ"כ מתאימות שזה כמעט גורם לי להאמין במשהו, אבל רק כמעט.

אמא שלי האדם שלידו אני מרגישה הכי ילדה שבעולם לא שם בשבילי ואז המקום שהכי מסמל את ילדותי, במקום הכי פרטי ואינטימי שלה. הטמנתי פיסות מהנשמה שלי כאן בלי לחשוב פעמיים.. יש פה כ"כ הרבה מהתמימות שלי שאי אפשר שלא לקשר את זה לילדות.

אז שלום לך ילדות, ואני מקווה שנתראה שוב בקרוב.