רזון=שלמות
|
|
תלושה
מהכל.
מאנשים. מהיגיון. מרגשות. ממחשבות.
ריק לי ואני לא שייכת לאף מקום. למשהו.
אני מחייכת וצוחקת והכל מזוייף.
אני מפחדת לגעת בזה, להתקרב למה שאני מרגישה אפילו מרחוק, כי אני יודעת שאני לא אדע איך להכיל את זה בכלל.
ודברים נערמים ומתחילים ללחוץ לי בלב אבל אני לא יודעת אחרת.
אני הולכת ברחוב ומרגישה זרה.
גם לעצמי.
אני הולכת ברחוב ומסתכלת על בניינים חושבת אם מתישהו באמת אעז לקפוץ ולמי זה ישנה ולמי זה בכלל יהיה אכפת.
אני יודעת שאני ממלא חללים באנשים וכשהחור נסתם הם נעלמים.
אני לא חושבת שיש מי שמכיר אותי באמת.
חלומות רחוקים מלגעת.
אין בי יכולת להיות פגיעה. גם לא לרגע.
אני לא ישים את עצמי במצב כזה.
ובנתיים החיים עוברים להם...ואני בת 22 ומפחדת בדיוק מאותם הדברים שהייתי בת 6.
כאילו ואני הולכת בנעליים של אחר.
ולא מרגישה כלום חוץ מחלל אחד ריק ואובדן.
אני מסתכלת במראה ולא מזהה את האדם שמולי.
רגש שלא מעובד,
שבכלל לא הסכמתי להרגיש
שוכב שם עם עוד הרבה שכאלה.
סוגר עליי ומעיק עליי
וזה כאילו החיים חודרים אליי בכוח, באלימות
כופים עליי להרגיש את מה שאני לא רוצה.
אני מתביישת להגיד כמה שאני יכולה ליפול מהר.
אני בתנוחת עובר והידיים מאחור סוגרות עליי מעגל
וסוף סוף אני מרגישה בטוחה וגם זה נעלם.
חשוך מידי בחוץ וקר.
ועדיין
בת 22 ומפחדת מהדברים האלה.
קור וחושך
וכל מה שפרוץ.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
