לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

"אחד,שתיים,שלוש - שומעים?" הבלוג של גיגי


לפני 6 שנים הגעתי לקליפורניה לבד בגיל 19,עם 500 דולר בכיס. בבלוג אספר על הדרך שעברתי ועל חיי כעת. החיים בארה''ב גרמו לי להסתכל על דברים אחרת: יצירתיות- לכסף,מימוש- לסיפוק, אהבה- להתפשרות. והפעם אני מבטיחה: בלי מסכות ומעצורים.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2009

יום עצמאות שמח בשיקאגו


יום העצמאות היום. היום הגדול שבו נוסדה מדינת ישראל ,ביום זה לפני 61 שנה הוקמה מדינה ליהודים ובכך הצילה יהודים רבים מכלייה ואנטישמיות. אני כולי נרגשת וחדורת פטריוטיות.


נכון שישראלים הם הטיפוסים שמדברים בסלולארי בקולי קולות על הסכם המזונות שלהם עם בן/בת הזוג לשעבר,נכון שישראלים יחזרו כל חייהם על בדיחות מפורסמות מתוך מערכונים, ויהיו בטוחים שיש להם חוש הומור נהדר ותמיד שישראלים רואים שלט "צבע טרי" מניחים את היד ואומרים "וואלה, באמת צבע טרי". אבל ישראלים הם היחידים ששומעים את צלילי הפתיחה של 'ירושלים של זהב' ומתחילים לחפש טישו, אני,כמו כל הישראלים חושבת שהמדינה על הפנים, אבל יקרא "אנטישמי" לכל מי שמשמיץ אותה, במיוחד אם הוא יהודי. ותמיד דואגת לבדוק כל שנה את רשימת מקבלי פרס נובל/אוסקר או לצפות באולימפידה כדי לבדוק כמה שמות יהודיים היא כוללת וכשהיא כוללת אני מרגישה גאוות יחידה ואף כמו כל הישראלים יודעת לפרגן ולהנציח. עברו איזה עשרים שנה ועדיין כולם זוכרים את יעל ארד.

בחיית,יש משהו יותר פטריאוטי מזה? אין על ישראלים.


מבחינתי ,יום העצמאות בשיקאגו מתבטא בנתינת בונוס נחמד לטכנאים שלי (אני יודעת שאין קשר,אבל יש לי מצב רוח טוב. אני אפילו נותנת בונוס יותר גדול בפורים אחרי כמה כוסיות וודקה כי מצווה לשתות עד שלא ידע להבחין בין "ארור המן" לבין "ברוך מרדכי") והאזנה ממושכת לגלגלצ שאפילו ביום זה צריכים לציין כמה אנשים נהרגו על הכביש , כמה מהם נמצאים בבית חולים במצב קשה ולשיפור מצב הרוח- צעיר נפגע קשה מאד מפיצוץ זיקוקים בפניו.

נכתב על ידי Gigi Blog , 29/4/2009 21:27  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פעם ראשונה ששכבנו. התקף זעם בפלורידה


אני לוגמת את כוס הקפה השלישית שלי לבוקר זה. כולי מפוצצת אנרגיה מלאכותית ,אני מודעת לכך שהיא תגרום לי ליפול עוד מספר שעות. אבל זה עושה לי טוב. בינתיים אני נהנת מהרעידות הקלות וקמויות הקפאין שזורמות בערקי. אולי אני יסדר את הבית...אולי....

לאחר 8 חודשים ביחד ואין ספור חוויות משותפות בסן דיאגו,L.A. והוואי ,היחסים ביני לבין יהודה התהדקו. אהבה או הרגל? הזמן כוחו חזק. פעם קראתי שאפשרי לפתח רגשות של אהבה לכל בן אדם אחרי תקופת זמן מסויימת. בן אדם הוא יצור מורכב בעל רגשות ותכונות רבות. כמעט בלתי אפשרי לא להקשר לאדם שהינך מבלה איתו חודשים רבים,עם הזמן מפתחים אמפטיה או תלות.

אני ויהודה עזבנו את הוואי וחזרנו למיין לאנד; RIVER SIDE L.A. עבדנו שם בעגלות 3 חודשים והתחלתי לחסוך כסף.
ידיד שלי מהוואי בא לבקר, שאנן, בחור מקסים ועמוק. אליו היתה לי אהבה אמיתית וטהורה לו דווקא בגלל מה שהוא גורם לי להרגיש ,אלא משום בן האדם שהוא.
בחור חכם מאוד,שנון ומיוחד.היתה לנו אהבה משותפת לקריאת ספרים,אותו סוג של אותו חוש הומור שחור ומפגר, היכולת שלנו לבדר אחד את השני על דברים של מה בכך אפילו עבר את גבול הטעם הטוב- היינו סוחפים אחד את השני ללא כל אכפתיות לאנשים שסביבינו.
באחת השיחות החולניות שלנו על פנטזיות שאנן הצהיר כי הוא רוצה לשכב עם אישה בהריון. "בחורה בהריון?" שאלתי מופתעת, "מה מדליק בזה?" , הוא נתן הסבר היפוטתי ופרטני"; עם אישה בהריון זו ההסתברות היחידה שמאפשרת לך גם לשכב עם בחורה ולקבל מין אורלי באותו הזמן. ברגע שאתה מבצע חדירה, הזין נכנס אל תוך הרחם והעובר מוצץ לך". חחחח,יותר דפוק מזה לא יכול להיות. אבל אני חייבת לתת לו כמה נקודות על יצירתיוית.(יצירתיות חולנית אומנם,אבל עדיין יצירתיות)

יהודה הרגיש מאויים משאנן. הרי היה לו את מה שיהודה בחיים לא היה יכול להעניק לי, שיחה מרתקת ואתגר מחשבתי.
שאנן בדרכו המיוחדת ותמיד ברמזים דאג להחמיא לי על המראה, אבל לא את הבייצים ליזום. הוא ידע שאני בן אדם בוטה עם דעות חזקות ולא רצה לקבל ממני דחייה חזקה וגרוטסקית כמו שרק אני יודעת.
אני מצידי,תמיד הייתי נאמנה ליהודה, ומתוך כבוד ואכפתיות אפילו לא עברה לי המחשבה בראש ליזום דבר מה עם שאנן. (חלומות זה דבר אחר,להם אי אפשר להתכחש או לדחוק).

לאחר שבועיים שאנן עזב. אני יהודה והמנהלת האיזור שלנו ,אביבית, שכרנו מוסטאנג אדומה עם גג פתוח ולסענו לווגאס. רוח המדבר הלוהטת,האוויר היבש והדרך החשוכה השוממת גרמו לי להרגשה של חופש שאין לתארה במילים.

באישון לילה, לאחר נסיעה ממושכת בדרכים עקלקלות ניבטה לעברינו ווגאס,במלוא אדרה: מוארת בהגזמה ומצועצעת.

ישנו שם במלון "סהרה",שהציע ללקוחותיו חדרים גדולים וקיצ'ים וקהל מבקרים מפוקפק.
באותו לילה,על המיטה הגדולה, שכבנו אני ויהודה בפעם הראשונה. יהודה גמר תוך מספר שניות.

מנהלת האיזור שלנו,אביבית,שאיתה עבדנו מאז הוואי, העריכה אותי על יכולתי הטובה למכור ודאגה לקחת אותי ואת יהודה איתה לכל מקום.

עברנו לפלורידה,לעיירת חוף קטנה מדהימה ביופיה ומשעממת רצח.
שם הכרתי את קרן שהיה לי איתה קליק מיידי.
שעות מרובות העברנו בקניון. בפעטי חנות דיסקים גדולה עמדה לה דמות קרטון בגודל אמיתי של "מורפיוס"(מהסרט ממטריס,אז יצא הסרט השלישי) אני,חדורת געגועים למשפחתי שלא ראיתי מזה שנתיים מצאתי דימיון בין הדמות השחומה מקרטון לדמותו של אבי התימני הגדול. דאגתי לברך ב "שלום אבא" את דמותו של מורפיוס בכל פעם שיצאנו לסיגריה.

באחד הנסיעות הליליות,לאחר יום עבודה מפרך,כשאביבית אספה אותנו מהקניון ביקשתי לעצור בבית מרקחת, וזאת כדי לקנות טמפונים .
אביבית לא הסכימה וגרמה לי מפח נפש ותסכול. הורמונים סוערים ביומו הראשון של המחזור גרמו לי לסערת רגשות (לא מספיק שכאבי מחזור הם רק תזכורת לכך שיום אחד אני יצטרך ללדת ויכאב לי פי מליון) והתחלתי לבכות.
פעם ראשונה שיהודה ראה אותי בוכה... כשהגענו לדירתינו,יהודה,שמאוד חרה לו מצוקתי,תפס את אביבית בגרונה והצמידה לקיר. תוך כדי איומים ומבט אלים העמידה במקום. אביבית,כולה אחוזת טראומה שמרה מאיתנו מרחק מאז. ואני הערצתי את האמפטיה של יהודה כלפי.
אביבית,בעל העגלות ומספר עובדים החלו לקחת קוקאין על בסיסי יומי האווירה נהיתה עכורה והזוייה.
שבועיים לאחר מכן עזבנו אני ויהודה את מקום עבודתינו ואת אביבית ועברנו למרכז פלורידה. קרן בכתה כשעזבתי ואף אני מחיתי דמעה.






נכתב על ידי Gigi Blog , 27/4/2009 18:14   בקטגוריות אהבה ויחסים, עבודה, חוץ לארץ, סמים, לאס וגאס, פלורידה  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



L.A ו HAWAII. שקיעות,סמים ורומנטיקה


וואי,אני פשוט מעשנת יותר מידי סיגריות. אתמול שכבתי במיטה,וכמו כל יום חלפו לי בראש כל מאורעות היום. אני חייבת להפסיק לעשן,לא בא לי למות ועוד למות מסרטן? איזה דרך טיפשית זו למות,הייתי מעדיפה למות למען אהבה,משפחה,אידיאולוגיה או אפילו למען המדינה...אבל סרטן?! אני יכולה לחשוב על דרך אחת יותר מגוחחת למות וזו תאונת דרכים.
די,ממחר אני קונה חבילות של מסטיק ניקוטין ומפסיקה לעשן.

אתמול נרדמתי בשעה 6 בערב,בגלל הצ'אט לג. חזרתי מביקור בארץ לפני שלושה ימים ומאז אני הולכת לישון ב 10 וקמה ב5 בבוקר עם הזריחה.

אני רוצה לספר על חיי העכשווים וה"מרגשים" כאן בשיקאגו,אבל בכדי להבין בדיוק מה עובר בנבכי נשמתי אני מרגישה צורך לדבר על העבר שלי,איך הגעתי לשיקאגו הקרה ובאיזה סיטואציה אני נמצאת בחיי. העבר הוא חלק בלתי נפרד ממנו והוא לוקח חלק גדול בעיצוב האישיות שלנו.
כדי להבין בן אדם צריך להכיר את החוויות שעבר. ולכן המשיך את השתלשלות העיניינים....

סן דיאגו היא מקום נחמד. בעייני רמת הכפייות שלך מן המקום לו דוקא תלוייה במקום אלא באנשים בסובבים אותך והמוזה שלך, המקום אומנם נותן לך גיירויים ,אבל זה תלוי באנשים שאיתך ובך כיצד הגיירוים האליו באים לידי ביטוי בפועל. לדוגמא,לפני שנתיים ביקרתי בהוואי,המקום האהוב עלי עלי אדמות! זו הייתה הפעם השנייה שלי בהוואי,נסעתי עם מכרה שפגשתי כשגרתי בניו יורק -אורית או "פיתה",כמו שכולנו כינינו אותה. עבדנו יחד במשרד של שירותי מנעולים ב BRONX ,תפקידינו היה להעביר עבודות לטכנאים ערסים ישראלים בכל רחבי ארצות הברית.
הקשר ביני לבין "פיתה" לא היה משהו מיוחד. לי ,בדרך כלל,קורה שאני פשוט נדלקת על אופי של בן אדם, על הצורה או החדות שבן האדם חושב.
"פיתה" היתה סתם... לא מיוחדת,לא יפה,לא מכוערת,לא שנונה,לא חכמה,לא טיפשה-פשוט סתם!
אני תמיד נותנת,גם לאנשים כאילו הזדמנות,אני מאמינה שלכל בן אדם יש יחוד,אפילו אם לא רואים את זה בהיכרות ראשונית.

"פיתה" ואני נסענו להוואי: ים,גלישה,דקלים ומזג אוויר טרופי מדהים. הוואי גירתה את חושי בכל מובן: אוכל נהדר,שמש שמלטפת את עורי,ספורט אתגרי שמעלה את רמת האנדרנלין,מראות מיוחדים של טבע ומים... -חבל שלא כל כך יכולתי להנות מכל זה כי "פיתה" המעפנה היתה לידי.

בהתחלה חשבתי שהיא מתעלמת ממני.אני מספרת לה חוויות,מעבירה ביקורת על עוברים ושבים והיא- כלום! לא מגיבה,לא עונה. זה הגניב אותי לגמרי,אני שונאת שאנשים מתעלמים,לשם מה הסנוביזם הזה? מרוב תיסכול אמרתי מספר הערות עוקצניות,שאולי אילו יוציאו אותה מאדישה ואז אקבל תגובה-אך כלום!
החלטתי להוכיח אותה: בתנועות ידיים גדולות ובהעלאת טון הדיבור שאלתי אותה איך היא כל כך מטומטמת שאין לה תגובה על הדברים הבוטים שאמרתי,שום דבר לא עובר לה בראש?. היא חשה שמשהו לא כשורה, ושאלה אותי מה קרה... אחרי שיחה בקול רם של כמה דקות, "פיתה", מסתבר ,בנוסף לאופיה היבש, היו בעיות שמיעה- היא חרשת לגמרי באוזן ימין. סיימנו את השיחה בצחוק גדול (לפחות מהצד שלי).
מאז השיחה,ניסיתי לדבר בטון רם לאוזנה השמאלית,אך חוסר הטבעיות שבזה וההיתעסקות העיקשת שמצריכה אותי לזכור ולדבר בקול רם רק לאוזנה השמאלית של "פיתה" היתה מתישה: פשוט תגובותיה לא היו שוות את המאמץ,הבנתי שלא בעיית השמיעה שלה היתה הבעייה האמיתית אלא העובדה שלבן אדם הזה לא עוברות הרבה מחשבות בראש.תגובה טיפוסית של "פיתה" היתה בדרך כלל- "וואלה". כך שרוב הטיול העברתי שיחות חולין עם זרים,בהיתי בנוף היפה ללא כל יכולת לשתף את בת לווייתי היבשה בחוויה המשותפת שאנו עוברות.

אפילו שהייתי נרגשת מאוד,מספרת לה דבר או שניים בקול לאזנה השמאלית,היא תמיד מצאה את הדרך לדכא לי את ההתלהבות,בטון דיבור היבש ונטול האישיות שלה. מה רע להתלהב קצת?

דוגמא זו רק באה להוכיח שזה לא המקום בשבו אתה נמצא ,אלא האנשים שאתה איתם. יכול להיות שבמקום הכי מדהים עלי אדמות הזמן יעבור בשיעמום נורא ועל הספסל ליד הביניין של ההורים ביום שלישי ב 11 בבוקר תחווה ריגושים שכמותם לא חווית בימייך.

כולם בסן דיאגו חשבו שאני מוזרה,לא היה לי הרבה מה לשתף את האנשים שסבבו אותי,רוב הזמן הייתי בסטלה שגרמה לי להתעמק בתוך עצמי ולחשוב מחשבות עמוקות- עד שהגיע עומרי.
את עומרי לא ראיתי לעיתים קרובות. הוא הרי גר בצידה האחר של העיר עם כמה שותפים ישראלים.הוא עבד בעגלה שמכרה תכשיטים,אך מידי פעם הוא וחבריו באו לביקור בדירה שלנו.(מן הסתם לא לדבר איתי,הם כמו כולם חשבו שאני מוזרה ושקטה.)

עומרי היה שקט מכל השאר,נראה ההפך הגמור ממני:חנון ,פוזל עם משקפיים שדאג לסרק את שערו הבלונדיני בשביל בצד.מהזמן שבילינו הביחד הרגשתי כימיה קלה.

אחרי שכל שותפי לדירה ושכיניינו האלתים עזבו את "המלון" עומרי עבר אלי. העברנו שעות שלמות במיטה בצפיית סרטים משעממים ישנים,אכילת צ'אנק פוד ושיחות הזויות אל תוך הלילה.
לא רציתי לנשק אותו,לא סבלתי את שפמו הבלונדיני הדליל...הוא מצדו כנראה ראה בזה הישג שהוא מסוגל לגדל שפם ורצה לשתף בזה את שארית העולם.

חיינו בבואה משלנו במלון המסריח בדאון דאון סן דיאגו מספר שבועות, עד שקיבלתי שיחת טלפון מניו יורק:
יהודה,בחור שהכרתי חודשיים לפני הטיסה,הצהיר שהוא בא אלי לסן דיאגו ,דבר שהפתיע אותי מאוד,כי אני היא זו שהוא מלכתחילה ברח מפניה שעוד היינו בארץ.
לא היו לי רגשות כלפיו,לא שיחקתי אותה קשה להשגה כי זה לא היה משחק,פשוט לא רציתי אותו. אך עוד בארץ הוא התאהב בי קשות הוא לא השאיר לי ברירה,אמר שהוא כבר רכש כרטיס טיסה ומגיע בלילה שלאחר הסילבסטר.

כעבור שלושה ימים,לילה שלאחר הסילבסטר אני מקבלת טלפון מיהודה,הוא בשדה התעופה סן דיאגו,מסתבר שהוא הוציא את כספו האחרון על אקסטא זי ולקח את הכדור במטוס,אין לו כסף אפילו למונית שתיקח אותו אלי למלון.
יהודה הגיע אלי במלון,אני ועומרי חיכינו למטה כדי לשלם לנהג מונית. יהודה נראה יותר טוב מאי פעם,הוא נהיה גבוהה שרירי ושזוף, לאחר עבודה ממושכת באתר בנייה.
חולצת הפסים הכחולה הבליטה את גוון עיניו הירוקות שניבטו אלי מפנים מחוטבות וכהות.

עומרי שהיה קטן מימדים ושדוף ,הציע לו ללהעלות את המזוודתו לדירת הפנטהאוז שלנו. במלון "צ'רצ'יל " המעלית היתה תמיד מקולקלת. וכך עבר שבוע...אני יהודה ועומרי,תחת קורת גג אחת.
אני ועומרי המשכנו לישון באותה מיטה ויהודה כבל את יסורייו וישן בחדר השני.

הגיע הזמן לעזוב את סן דיאגו. קיבלתי הזמנה מהדוד העשיר שלי ב L.A לבוא ולהתארח בביתו הגדול והמפואר. יהודה,שלא היתה לו עבודה או כל תכניות הזמין את עצמו לנסיעה ל L.A ,עומרי מצד שני,לא רצה לבוא למרות שקיבל הזמנה מפורשת ממני. הוא הרגיש מאויים והחליט לסגת.


נסענו אני ויהודה ל L.A ברכבת,העברנו את הזמן במשחקי פוקר ושתייה מבקבוקי וודקה מיניטורים-היה כיף.

דודי,שלומי (או בשמו האמריקאי סם),בא לאסוף אותנו מתחנת הרכבת,הכל טוב ויפה. הוא סידר לי וליהודה מיטה באחד החדרים והיה מארח מושלם.
בערב השני החלטנו לצאת למועדון ב L.A. אני יהודה,בן דודי מייקל וחבר שלו.
מייקל היה זה שנהג,אביו הלווה לו את אחת ממכוניתיו המפוארות. הרמקולים בג'יפ התפוצצו,מייקל שם שיר היפ הופ מפורסם בפול וואליום. הוא התנהג מוזר כל הנסיעה,חושיו לא היו מחודדים ,הוא נהג במהירות מסחררת,לא היה יכול לעבור נתיבים כמו שצריך ולבסוף כשכבר הגענו לחנייה,מייקל התנגש במכונית תוך כדי רוורס. כולנו יצאנו ללא כל פגע,אך קדמת המכונית היתה מרוסקת.

דודי חקר את בנו,מייקל, בשובו הביתה וגילה כי בנו המפונק לקח קוקאין ולכן לא יכל לתפקד מאחורי ההגה. התברר לי באותו הערב שיהודה אף הוא לקח קוקאין עם בן דוד שלי,עם בן דוד שלי!  איך הוא מעיז לעשות את זה? לעשות את זה לדוד שלי שאירח אותו כל כך יפה? עם בן דוד שלי?

אני רתחתי מזעם. זה היה הלילה האחרון שבו ישן יהודה בביתו של דודי.
אני יהודה חיפשנו לו מלון זול באיזור L.A.,כי הרי לא היה לו כסף ואני היא זו שהיתה צריכה לשלם. הגענו לסביבה מקסיקנית ושם מצאנו מלון זול ב 125 דולר ללילה. שם השארתי את יהודה וחזרתי לבית של דוד שלי כדי להעביר את הלילה.

כמה ימים לא ראיתי את יהודה,הייתי עסוקה בלבלות בחיק משפחתי. יהודה בינתיים היה מורעב ומשועמם בחדר הריק של המלון. כאב לו כבר הזין מלשבת ולאונן מול פונו. הוא החליט לצאת לרחובות הלא כל כך סימפטיים של היספהיק טאון. שם פגש אישה מקסיקנית בגיל העמידה והיא פיתתה אותו לחזור איתה לחדרו שבמלון המצחין. שם על המיטה,לנגד המראה שבתיקרה הם שכבו.

פרטים אילו ידעתי רק אחרי שנה שהסתובבתי עם יהודה. היה לי מוזר שדודי סילק אותו מביתו כך ללא הודעה מוקדמת. התברר לי בדיעבד שמייקל,בן דודי שיקר ואמר כי יהודה הוא זה שנתן לו את הקוקאין.

אני,בתור אדם אחראי ושקול, ראיתי שחסכונותי מתקופת הקריסמס בסן דיאגו מתחילים לאזול. זה היה הזמן הנכון לעזוב את L.A. שלושה ימים לאחר מכן היינו אני ויהודה במטוס לכוון הוואי אחרי שסידרתי לנו עבודה במכירת HEAD MASSAGE בקניון.

ואי,הוואי,המקום האהוב עלי בעולם. אני ויהודה עבדנו שם בעגלות.

תקופה נפלאה עברה עלי בהוואי,כשעבדתי היה נחמד,קישקשתי עם לקוחות ושבאמת התחרפנתי משעות העבודה המרובות הסטלבטתי על יפנים.אפשר להביך אותם בקלות במיוחד היה מבדר כשנהגתי לפנות ליפנים צעירים וביפנית הגרועה השגורה בפי הצעתי להם להתלוות איתי לשירותים..."איצ'י,ני טוילט" (אחד,שתיים לשירותים) הרבה יפנים יש בהוואי, בשבעת ימי החופש השנתיים שלהם הם באים בהמוניהם למקום בארצות הברית שמבחינה גאוגרפית הוא הקרוב ביותר ליפן. הם קוראים להוואי "יפן הקטנה".

אני ויהודה זכינו ליום חופש אחד בשבוע,וכשזה הגיע תמיד לקחנו אוטובוס לים. יהודה הפעיל את קסמיו על גברת אסיאטית,בעלת חנות להשכרת גלשנים על חוף WAIKIKI,כך שהגענו תמיד חיכה לנו גלשן חינם.
בערב בדרך כלל יצאנו למועדון תיירים שנקרא "THE DOG HOUSE" ,שם התערבבנו עם הרבה חיילים מחיל האוויר האמריקאי ששהו בהוואי. הם סיפרו לנו על התנאים הכלכליים המצויינים שקיבלו מהצבא האמריקאי. היה להם הרבה כסף. אפשרי לחסוך מספיק כסף כדי לקנות "קורבט" (CORVETTE) אחרי שהות של 5 חודשים בעירק.

באחד מהימים המשועממים שלי על העגלה ,עצרתי בחור אמריקאי חמוד וצעיר שקראו לו ג'וש. מכרתי לו כמובן מלח ומסכה של ים הלח(ב OVER PRICE) ובנוסף אף נתתי לו את הטלפון שלי.
יהודה די נכנס מזה לסרטים כי הוא רצה להיות איתי ,אך אני עדיין ראיתי בו רק בתור ידיד טוב.
מאוד אהבתי אותו בתור בן אדם,אך הרגשתי שרגשותיו אינן באות ממקום טהור. העובדה שאני לא מעוניינת בו היא זו שגורמת לו לרצות להיות איתי,הרגשתי שאהבתו אלי היא לו דווקא אהבה אלא אובססיה ורצון להשיג משהו שאינו מושג.
באותו לילה שאני וג'וש יצאנו. כאב ליהודה מאוד וכאב גם לי. בקניון היתה איזה צרפתייה מבוגרת שתמיד הזמינה אותו אליה, עוד באותו אחר הצהריים אמרתי ליהודה שכדאי לו לבלות איתה קצת זמן,על מנת להתגבר על רגשותיו כלפי. וכך היה: אני יצאתי עם ג'וש ל DOG HOUSE , היה ממש נחמד ונישקתי אותו על השפתיים. הוא נתן לי טראמפ הביתה על המשאית PICK UP שלו וכשירדתי הוא העניק לי את "גלשני"-גלשן צהוב ודהוי.יהודה הלך לדירתה של הצרפתייה החרמנית ושם הם שכבו פעמיים.פעם בערב ופעם בבוקר.

פגשתי אותו בבוקר בקניון בוקר אחרי
שלא הגיע לישון בחדרינו המשותף. הוא סיפר לי את מהורעות הלילה ההוא עם הצרפתייה,ואני ,נטולת קינאה נתמלתי בגועל...עכשיו,אין סיכוי שהזין שלו יכנס בתוכי לאחר שהוא היה בתוכה...איכס!

זמן עבר מהר בהוואי. אחרי 5 חודשים פיטרו את יהודה מהעגלות כי אינו היה מוכר כל כך טוב,אין לי מושג למה הם עשו את זה,אומנם הוא לא היה מוכר טוב,אבל הוא כן מכר.ממתי מזיק למישהו כמה דולרים אקסטרא בכיס?
כחלק מתהליך הפיטורים יהודה היה צריך לעזוב את הדירה של החברה. החלטנו להשכיר דירה ביחד. מצאנו חדר בדירה חמודה 20 מטר מהים. כחלק מחוזה השכירות המוזל שקיבלנו היינו צריכים להשגיח ולטפל בחמישה תוכים שגרו איתנו באותו החדר. 3 תוכי מקו ועוד 2 תוכים קטנים וחמודים.
בשביל החדר שילמנו סכום פעוט של 500$ לחודש,(לא היה כל כך סכום פעוט אז..)
כמה שאני אוהבת חיות ותוכים בפרט,היה נורא לחיות איתם, התוכים הגדולים היו רעשניים,וכל בוקר "רוזי" ,התוכית הגדולה בכלוב ליד המיטה,היתה עושה לנו השכמה- היא היתה מחרבנת גוש ירוק ורירי שמהריח הינו קמים מייד.-זו היתה תקופה.

אחרי ימים מספר שבהן קצתי מוקדם כדי ללכת לעבודה וראיתי את יהודה מסטלבט וגולש כל היום החלטתי להתפטר. איך אפשר ללכת לעבודה ביום שבו הגלים גבוהים וכל כך יפה בחוץ?

אני,יהודה והתוכים... בלי עבודה,בלי דאגות,איזה חיים! בילינו את כל שעות הבוקר עד הצהריים בגלישה,ובמנוחה,בין גל לגל גילגנו שיחה תחת השמש היוקדת או לעיני השקיעות הכי יפות בעולם.
בערב,יצאנו עם התוכי לטיול. הייתי שמה אותו על הכתף וכך כמו זוג היפיים
פירטיים הסתובבנו על החוף. -לא נראה לי שהיתה תקופה יותר רומנטית מזו.בלילה,כשלגופינו עדיין ספוג ניחוח הים היינו עושים זיגי זיגי(מונח שהמצאתי למיזמוזים,אף פעם לא אמרתי מזמוזים).-אף פעם לא עד הסוף.
אני בן אדם פשוט והגיוני. מתוך עיקרון אני לא אוהבת לתת לסיטואציות,מראות ונופים  להשפיע עלי ולייצר רגשות שלא באמת קיימים. אני לא בן אדם רומנטי ואפילו מתכחש לרומנטיקה, פשוט השקיעות הגרנדיוזיות נכנסות לך ישר לתוך הוורידים-אי אפשר לברוח.

אך אי אפשר לחיות לנצח בגן עדן (בדיעבד אני חושבת -למה בעצם לא? מזה הדחף שתמיד גורם לנו לצעוד קדימה? זה בטח החינוך שקיבלתי- לעבוד קשה,להתפתח,להצליח-לא להיות מאושר)


נכתב על ידי Gigi Blog , 26/4/2009 20:28  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



קטע ראשון- סן דיאגו


הפעם הראשונה שאני כותבת בלוג...
כמו כל דבר חדש:,זה מסקרן אותי, האם המילים פשוט יזרמו?
אז הנה קצת על עצמי...
עברתי לארצות הברית בגיל 19 מעיר הקודש ירושלים,כבר בסן דיאגו חגגתי יום הולדת 20.
תמיד הייתי בן אדם עצמאי,הגעתי לבד לעיר זרה עם ראש פתוח ו 500 דולר בכיס.
טוב לי הריחוק המסויים מהמשפחה ומהעיר בה נולדתי,כמה שאני אוהבת את המשפחה ועפרה,החברה הכי טובה שהשארתי מאחורי,אני במובן מסויים נהנת מהיחסים הלא אינטנסיבים שהמרחק הפיזי גורם.הכל פתוח,בלי דעות של אנשים שחשובים לי שיניעו אותי לעשות החלטות (מודעות או לא מודעות) שאני לא יודעת כמה אני רוצה בם.
פה,אני הבוס של עצמי (וגם של כמה אחרים מאחר שיש לי עסק,אבל נגיע לזה בהמשך),אף אחד אומר לי מה לעשות,מה נכון ולא נכון...

סן דיאגו היתה קצת תקופה הזוייה בשבילי...כמו כל ישראלית טובה מצאתי את עצמי 3 שעות אחרי הנחיתה ניצבת בקניון ב 8 בבוקר מנסה למכור AROMA THERAPY; בספרדית,מוקפת בחבורת ישראלים שכולם היו מבוגרים ממני בכמה שנים טובות:

קובי-נהג אוטובוס לשעבר בחברת דן בן 32,אולי אפילו יותר,איתן-בחור נמוך,תימני מעוך וחד לשון שנעל נעלים עם פלטפורמה כמו של הספייס גירלס,אוהד או עידו (לא ממש ישות עקרונית או משמעותית) שדיבר והתנהג כמו הומו אבל עד היום אני לא הבנתי מה הנטיות שלו...אולי גם הוא לא מבין.
בדיעבד התברר לי שאילו הם שותפי לדירה(חחח,דירה? עלאק! חדר במלון המוזר ביותר בדאון טאון סן דיאגו),איתם ביליתי 6 חודשים בעבודה רצופה בקניון,עישון כמויות של גראס ומשחקי פוקר על קווטארים אל תוך הלילה.

היו גם חבורה מאילת שהצטרפו אלינו מאוחר יותר באותו השבוע: שני אחים ושתי בנות. שתי הבנות מסתבר היו ידידות של יהב,הוא היה בחור סטלן ,חמוד כזה,צנוע ונעים הליכות עם שיער מתולתל פרוע. אחיו-ערן,או איך שקראנו לו "פאפון" (כוס במרוקאית) כשמו כן הוא,שובניסט ערס,מטריד בנות על ימין ועל שמאל,בור ואימפולסיבי...אבל מצחיק טילים!
הייתי משתעממת שם ללא "פאפון" והשטויות שלו. הוא בעצם זה שהמציא לי את הכינוי "פוקר 9" ,אחרי משחק פוקר מסעיר: היו לי 4 תשיעיות ובהיתרגשות של משחקת תירונית הראתי את הקלפים והצהרתי "אכלתם אותה,יש לי פוקר 9",הרווחתי 30 דולר באותו ערב.
שתי האלתיות היו מעריצות של יהב(הבחור עם השיער)-דבורה והילה,אליהן אין מה להרחיב יותר מידי וחוץ מזה אני לא כל כך זוכרת כי הייתי מסטולה כל הזמן.

אני וקובי היינו היחידים שהגענו לבד,ומצאנו את עצמנו שותפים גם לאותה מיטה זוגית שעמדה לה מסיבית ומכוערת בחדרנו החשוך..
הוא היה גבר טוב,אף פעם לא נגע בי, לא חשוב כמה מסטולית או שיכורה הייתי,אפילו שמידי פעם היה ביניינו מתח מיני.
פעם אחת הוא אפילו גונן אלי אחרי שסמואל הזבל ניסה לגעת בי.
סמואל הוא בחור צבוע,ישראלי בן 35 שגדל בפרו. הוא היה קרוב משפחה של הבוסית שלי בעגלות. היינו שלושתינו יחד בעגלה אחת כל הקריסמס: אני קובי וסמואל. כל הקריסמס סמואל היה מאוד נחמד,כשנגמר הקריסמס הוא שינה את פרצופו או יותר נכון-חשף את פרצופו האמיתי.(כנראה שהעשבים המיוחדים מה AROMA THERAPYוהקרינה של המיקרוגל עלו לו לראש).
הייתי בחורה מושכת,למרות שהייתי תמיד רזה התברכתי באיזור אחוריים(חחח,איזה דרך קונסרבטיבית להגיד "תחת") חמוד ובולט.
יומיים אחרי הקריסמס היינו שלושתינו בקניון,לבוסית שלי נשאר עוד מספר ימים עד תום חוזה השכירות,סמואל עם מבט של "בני סלע"על הפרצוף התחיל לזרוק לי הערות בוטות מאוד על התחת. עם לא הייתי שחומת עור הלחיים שלי היו נראות כמו .SUN DRIED TOMATO.אמרתי לו שיפסיק,אך ממבטו השתקפה תאווה שיש רק לסוטי מין ולנקרופילים (אף פעם לא ראיתי מבט סוטה של נקרופיל,אך אם הייתי רואה הייתי מתארת שזה היה מסוג המבטים האילו),המבט צימרר אותי והתחלתי להתרחק מהעגלה לכוון היציאה,אך הוא הלך אחרי והתקרב והתחיל לשלוח ידיים. יש לו מזל שקובי התחיל לצעוק ולהדוף אותו כי אז הוא היה חווה את נחת זרועי...(חחחה, ממש! איזה נחת זרועי? עם ה 49 קילו שעלי? תודה קובי,אתה אחלה גבר). מאז לא ממש דיברתי איתו,הוא עזב ואני נשארתי בגפי.

טוב,בנימה כעוסה זו אני יסיים את הקטע הראשון שלי. אנשים בכלל קוראים את זה? בחיים לא קראתי בלוג... אוקי,לא חשוב...
נכתב על ידי Gigi Blog , 26/4/2009 20:03  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  Gigi Blog

בת: 38

Google:  גיגי

תמונה




הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , החיים מעבר לים , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לGigi Blog אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Gigi Blog ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)