נמאס כבר נמאס. שוב התחושה הזו חוזרת לי.
שוב אימא רבה בכוח, שוב חתכים, דימום, וצלקות.
שוב סיגריות בלי הפסקה ותפילות שהם יהרגו אותי כבר.
כבר לא מעניין אותי מה הוא חושב על זה.
אני בוכה ובוכה ובוכה, וכבר לא מצליחה. נראה לי שהדמעות שלי התייבשו.
מאז שאני קטנה, חיה בבכי. הלוואי שהכל היה קורה עכשיו, יכולתי להבין, לפתור.
זה קרה כל כך מזמן שכשכבר התחלתי רק להבין והסיפור הסתדר לי בראש,
כבר לא יכולתי לטפל בזה. וזה כל כך מתסכל אותי.
לאף אחד לא באמת אכפת.
ורד:"אבל תראי כמה אוהבים אותך כאן"
אני:"כולם כאן זיוף אחד ענקי."
זה ככה, כל העולם הזה מזוייף, וזה בולשיט. למה כל העולם הוא שחור. אין לבן ואין באמצע.
אין צבעים וקשתות בענן, ופוני ושימחה. לפחות לא בעולם שלי.
אני זוכרת דבר אחד מכיתה ז', שקארין ניסתה להתאבד ומשו אחד שה'יועצת' שלי אמרה לי
לאביב ורותם, ובחיים לא האמנתי איך זה יכול להיות.
ככה היא אמרה:" רואות את התמונה כאן? *מצביעה על תמונה כלשהי בחדר* אז אתם אולי
רואות את התמונה במלואה, עם הצבעים בהכל, אבל בן אדם בדיכאון רואה רק את החלקים השחורים
כאן. הוא לא רואה מעבר, לא לצד לא מעל, ולא מסביב. רק את השחור."
לא מאמינה שהגעתי למצב של שקר גדול כזה, החיים שלי זה שקר אחד מטורף.
נראה לי שאני קרובה יותר מאי פעם לסיים עם זה.
כי הבנאדם היחידי שאיכפת לי ממנו כרגע, כבר נפטר במילא.
וכאן כולם לא ירגישו בחסרוני. אני יודעת את זה.
אה כן ואימא? לכי תזדייני. אחרי שהעפת אותי מהבית, בגלל שטות כזו?
אני בחיים לא רוצה לראות אותך יותר או לשמוע ממך.
מה קורה אחרי 2 כדורים של קדקס ללא צורך? .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
