צעדיה הנוקשים הדהדו במסדרון בית הספר כאילו שהיו בהם חיים בתוך המוות המקפיא של שעה לפני תחילת הלימודים, כאילו שטופחים הם באוזניי, על ראשי, במוחי. היא לא התקרבה אליי, אף אחד לא. ואני כבר רגיל לזה, רגיל להתיישב בקצה המסדרון, על יד הכיתות הנטושות של המבנה ההומה הזה, בלתי מובחן, בלתי מורגש, ומעל לכל בלתי מושמע.
אלו נעלי העקב שהיא לובשת בכל יום שני, האדומות.
היא פסעה אל המדרגות ראשה טרוד היום, יותר מתמיד, נדמה היה לי. עיניה מתכווצות בלא הפסק, ידיה עסוקות בדבר מה. היא עלתה אחת.. שתיים.. שלוש מדרגות, מצמצתי בעיניי, כשפקחתי אותן עקבה נשבר ונפלה לאחור, ידיה נישאו לצדדים בניסיון נואש וחסר ערך לאחוז במעקה או בקיר או.. דמה ניתז מאזנה אליי, מעולם לא חשבתי ששלוש מדרגות מסוגלות לגרום לזאת.
כמו שחשבתי- הן לא. עקבה השבור ננעץ בראשה כיתד נעוצה באדמה. דמה שטף את רצפות בית הספר, את שיערה האדום ממילא נספג בבגדיי האפורים. כ"כ הרבה דם, כ"כ אדום הייתי חייב לברוח משם. רצתי משם כל עוד נפשי בי, ורגליי כושלות עליי החזקתי ראשי בין שתי ידיי ודמה ניגר מעליי, אל מתחת שיערי הקצוץ, על אזני וכתפיי. אלוהים.
פרץ מים חזק נשבר על פניי, אל תוך נחיריי. בחנק מרטיט התעוררתי בשניה ולא יותר, ואחנת בהלה של נשימה ראשונה של לאחר הטביעה הזו ברחה ממני. צחקוקים של רוע מפיהם של ילדים נעצרו בבת אחת בראותם את שאירע שעה מלפני בואם.
כשהצלחתי להקים את עצמי מתוך שלולית המים המהולים בדם המשכתי במנוסתי, תיקי הארור הדף אותי, ריח אדום מקולל נידף מעליי, רדף אותי. הגעתי הביתה. טרקתי הדלת אל מאחוריי, הקיר מעט התפורר על רצפות הכניסה. נשמתי את כל האוויר שרק יכולתי להכיל בראותיי, זרקתי התיק וקפצתי למקלחת, המים חלפו מעליי, החליקו אל מעל פניי, החליפו את הדם בבגדיי, מים שקופים.
יום שלישי היה רגיל למדיי, מלבד ששמחתי, כי היום לא הקניטו אותי העוברים ושבים- האחדים שעברו ושבו בפינתי, בדר"כ אלו מדרגות הומות אדם , במיוחד בין השיעורים,לא מצאתי הסבר להתרוקנות של היום.
המנקות של אתמול בערב ציחצחו פה היטב, כמו שלא היה ולא נברא המקרה של אתמול, אך אני יכולתי להבחין עוד בכתמו האדום הנוצץ של הדם בין חריציי הבלטות. התעמקתי בתגליתי כשפרצופה חג מעליי, עגול ולבן, יופיה הזכיר לי את הירח שבהה בי אתמול מעבר לוילון החום. עיניים כחולות, קפואות, קור חודר עצמות. "הי, למה אתה פה לבד כל הזמן? אני יכולה לשבת?" הצביעה על חלקת הרצפות הקרובה לפינתי, "כן" הנהנתי, "מה שמך?" שאלה בעניין, "אדם". היא חייכה ונטלה לידה ספר שחור, פתחה אותו וקראה את תוכנו בכמיהה. ממש לידי.
ואני שתקתי. ורק נדהמתי. נשימתי נעתקה מגרוני. עיניי ננעצו בה, אותה האחת שדיברה אליי כאן. בהו והתקבעו מעליה. פקוחות לרווחה, שלא תעלם.
צילצול ההפסקה לקח אותה ממני, היא פנתה אליי בנפנוף יד לשלום, והסתובבה למהר לשיעור, מפני שפינתי הייתה מעט מרוחק מן המדרגות, שיערה החלק הכתום אסוף גומיה אדומה, תיקה על גבה מכביד על כתפה הצמוקה, היא קפצה להשימו על כתפה השניה כשלפתע הבחנתי שהיא שרועה על הריצפה גופה מונח על תיקה, רגליה מוטות תחתיו, ועורה הלבן החוויר אף יותר. עיניה פקוחות למחצה, הקור שלהן סדק לי בעצמותיי, נשימה לא הייתה לה. פיה סגור, גרונה נפוח.
הצלצול השני הגיע פתאום, מהר משציפיתי, הוא הורה לי ללכת הביתה, ואני צייתתי לו. נופפתי לה לשלום בעזבי, היא לא השיבה לי.
בדרכי השוממה, צעדתי מהר, נעליי נראו כרגיל, ושביל הבלטות גם הוא, הרגשתי צריבה קלה בזרועי, מיד הרמתי ראשי- היו שם מקבץ של שריטות משונות שמקורן לא היה לי ידוע.. המשכתי ללכת בהתקלי בזקנה קשת יום, אוחזת שקיות סופר אדומות..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
