סיגריה
איך שאת מבינה אותי, אני נהנית לראות אותך מתכלה לתוכי, מגחכת לך בידיעה ברורה שתכלי אותי את, את לא יודעת שאני כבר בלויה, וכל מה שאת מסוגלת לעשות הוא קוסמטי בלבד, נותנים לך יותר מידי קרדיט. אבל את מבינה אותי, את איתי כל הזמן, וזה טוב לי לראות אותך נשרפת מיגון שהוא שלי, ממררת בבכי עד שמץ עפרך האחרון, ולפעמים אני נותנת לך תקוות שווא שרוח תכבה אותך ותינצלי, ואת מחזירה לי בכוויה, זאת מערכת היחסים הכי יציבה שיש לי, את. את מנמנמת את מחשבותיי, ונותנת לי את החופש הזה להרגע כי אני לא יכולה לחשוב איתך על כלום, וזה אף פעם לא קורה לי. את מכערת את עורי, משחירה אותי, מעניקה לי ריח של מתים, את מנסה להשוות את גופי עם החלל הריק בפנים, שאותו רק את מכירה, כי את נכנסת לתוכו, ובטח לא מאמינה, כמה ריק וחלול וחשוך בתוכי, את מטיילת בין הכלום שבתוכי ויוצאת בעוויתות כל כך יפות של פליאה.
לפעמים אני מתפללת שתכלי אותי איתך באותו הרגע, שתתנקמי בי במקום, והאש שהורסת אותך תעבור אליי מבין האצבעות ותתפשט לכל הגוף, ואז תראי שמצבך עליון מזה שלי, ואז תביני שאני בעצם ערימת אפר מתהלכת בלי תכלית, בדיוק כמוך.
אשב איתך באורו הלבן של החדר/ ואת תביני אותי, כמו תמיד/ אנשק לך, אשאף אפר/ את כל כך אמיתית/ תנציחי בי את כל הנשמות/ ותחרכי בבשרי אותן לעד/ על רגליי וידיי חשופות/ כל רגל אחת ושתיים בכל יד/ ואז עירומה אתייצב אל מולך/ כפור ימלא חלליי גופי/ רזיי הוא גם סודך/ רזיי הוא הבל הבלים/ אחדד אותך עוד/ ובכל רגל אנציח עוד אחת/ נשמה שעזרה לי לעמוד/ ואז כשאת מהססת, לפני שתגמרי/ עוד שלוש על חזיי/ חרוכות נשמות על עורי/ כה קרובה אהיה לרזיי/ אשטף אז במים טובים/ אעטה אז גלימה/ אשקר גם לכם אהובים/ בדרכי להגשים את רזיי, אדמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
