יותר נכון כמהה לאחד, צמאה לו, רעבה, זקוקה, צריכה, חייבת
עכשיו.
אתמול בלילה חיכה לי מתחת לבית הבחור שמאוהב בי מילדות, זה שדחף אותי מהמגלשה בגן ומשך לי בצמות בכתה א', תמיד נתן לי נשיקות במשחק נשיקות אדיוטי (אחרי שהוא שיחד איזה ממזר שינשק מישהי שתנשק אותו), הכריז בכל יום הולדת של חברה במיקרופון שהוא רוצה להיות חבר שלי והביך אותי עד כלות, ולבסוף היה הוא מטייל ברחוב שלי הלוך ושוב כדי שיחייך אליו המזל וישחק לו הגורל ונפגש
מר היה מזלו וגורלו לא היה במוד של משחקים, ואני נשלחתי למרחקים- "לראשון השנייה", כמו שיובלוס נהג לאמר בזמנו, ללימודים של חנונים, שכמובן לא הניבו שום תועלת. אז חישב לו הנער במוחו והגיע למסקנה שיחכה לי כל יום שישי בערב לפני ארוחת השבת מתחת לביתי כשהוא לבוש כולו הסוואה לבנה של בית הכנסת, בתקווה שאולי הפעם יתמזל מזלו ויצטלב גורלנו- ונפגש לכמה דק של חיוכים מובכים וסומק בלחיים שבטח יובילו לחתונה. וכך היה- בלי החתונה, זה לא יוביל לשום מקום אלא אם יחליט להוציא מפיו מילה וחצי יותר מ"מה קורה?" או "איך הולך?" יש גם טוויסט בעלילה- "מה חדש?".
אבל באמת, כך קורה, כל יום שישי בערב אותו בחור עומד מתחת חלוני בבגדי חג של שבת ומחכה, כמה רומנטי, היו כמה חודשים שהוא בא כל יום שישי שני, אז כבר חשדתי שהוריו התגרשו, אבל דיברנו והתבדיתי.. ואז נזכרתי שאני זו שבכל יום שישי ראשון הולכת לארוחת שישי אצל אחותי, הבחור לא אכזב ולא טעה ואפילו הוריו היו נשואים מאושרים (כמה שאפשר כשהאישה היא קוץ בתחת).
ואתמול בלילה הוא חיכה לי, הבחור שמאוהב בי מילדות, בשביל הגישה לביתי. כשיצאתי לעשן במרפסת איפרתי למטה כמו חוליגנית כי החום הכבד מוציא את הצד הזה מתוכי, אל תוך הגינה הקטנטנה שלנו, הירקרקה, וכשעיניי עקבו אחר הניצוצות והרשפים שהגיעו מטבק מכוער שנשרף וממלא את גופי בגועל אפרורי, שמתגורר בסיגריה שאני עצמי קניתי והנחתי בין אצבעותיי, בעוד עיניי מצלמות עקבותיהם אל תוך הירוק שבגינת הבניין, התגנבה דמותו אל התמונה. לרגע חשבתי שיום שישי הגיע, אך בדיקה מהירה בפלאפון גילתה לי שלא, שבתי לחלון והבטתי בו, יכולתי לדעת שלא יום שישי כי הוא בגדיו אינם לבנים הלילה, ירדתי למטה.
כשיצאתי בפיג'מה מהמעלית, הוא נראה מופתע, הוא מחכה לי כל כך הרבה, ובכל זאת בכל פעם שפוגש אותי הוא בהלם מחדש, על אף שהוא ציפה לי, הוא לא ציפה לראותי.
הפעם כשהגעתי הוא מייד קטף פרח אדום מהשיחים שמגדרים את ביתי והושיט לי אותו, "כבר חודש שלם שאת לא יוצאת בשישי מהבית, למכולת שליד חנות המחשבים של אחי"- "כן.. אני מחפשת את עצמי כזה.. אני חושבת שמצאתי מקום שאני יכולה להנות בו קצת סוף סוף"- "רחוק..?"- "אילת".... וכך התפתחה לה שיחה מדהימה ומרתקת עם בחור מדהים ומרתק, דיברנו כל הלילה עד שעלה לו האור, והוא כל כך עניין אותי, הוא מנגן, ויש לו שמיעה מוזיקאלית ואני מוצאת את זה יפהפה. היה ממש כיף.
כשחזרתי הביתה חשבתי לעצמי, אם הבחור הזה לא היה משנה את הרוטינה שלו, השיחה הזאת לא הייתה מתקיימת, אולי הוא לא היה רואה אותי שוב. אולי אני לא הייתי רואה אותו ככה, ויודעת שכל הזמן הזה הוא חיכה רק בשבילי.
אני משנה את חיי עכשיו, זה שווה את כל המאמץ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
