my keyboard pol

הקירות האלו מתקלפים עליי

מקלפים כל שארית מתאיי הבודדים

שלא גירדתי אני, הם מכל צידיי

מכוערים ומפחידים.

מעל קירות מתפוררים תקרה,

שהספיגה בחובה את כל מה שאירע

עדה מנוכרת וקרה, שלא דיברה.

תקרה נוראה.

והחלונות השחורים של המקום

הזה, אטומים הם ורעים, אילמים.

מבעדם לא שוכן עוד יום.

חלונות סתומים.

ופיו הנפער בכניסת הבניין

שופץ וחודש בתפארת מלתעות.

פה מלוכלך ושקרן.

שיניים חדות.

כל צעד בתוך גרונה של המפלצת הזאת

משתיק, מרעיד לי את הגוף.

עד שאני לא יכולה עוד לצעוד

על כן גופי שפוף.

וכמו אז, גם היום

אני נרדפת בבטנה הענקית, ואין בי כח.

נאחזת בטיפת חזקי האחרונה בניסיון

ממקום שכוח האל הזה לברוח.

על ספסל עץ עם סיגריה בפה

וריח חריף של עצב ניכר,

מבין האורות אתה אדם כל כך יפה,

זר שלי פתאום מוכר.

ואני מכירה אותך

כאילו חיינו שנים שלמות יחד

איך גם בחיוך שלך

מסתתר עצב חד.

על ספסל עץ עם סיגריה בפה,

וריח מבושם של בדידות חודרת,

עוד אנחה של כאב בלילה הזה,

הסיגריה הזאת לא עוזרת.

אני מכירה אותך,

אתה מרגיש זאת מבלי שאגיד,

גם אתה מרגיש בתוכך,

כאילו היינו תמיד.

 הספסל הזה הוא היאוש שלי,

ספסל הוא משכן של נווד,

והחיים שלנו יפרחו בשבילים

שבהם נשאיר את הספסל מאחור לאדם אחר

שפיתאום ירגיש קצת לבד.

  "ספסל זה דומם ואת יכולה להיתרומם "