ממש לפני כמה ימים מצאתי שוב את הבלוג... תאמת? לא חשבתי שאני אמצא אותו. הייתי בטוח שמחקתי אותו מזמן. מתברר שלא...

אתמול התחלתי לקרוא כל פוסט ופוסט מהתחלה. הפוסטים הראשונים נכתבו עוד בכתה ט'. הבנתי עד כמה ילד קטן הייתי. תמיד חשבתי שאני מבוגר לגילי וזה. מתברר שלא כל כך. כשקראתי את הפוסט הראשון מתברר שבאמת הייתי ילד קטן. ככל שהמשכתי לקרוא ככה יותר ניזכרתי בכל מה שקרה באותן שנתיים ראשונות בתיכון. בגלל שיש לי בעיות בזיכרון אני שוכח דברים מהר מאוד. אבל הפעם ניזכרתי... זה היה אפילו טיפה מרגש להיזכר בכל זה. להיזכר בכל השטויות שעשיתי פעם. כל החרא שעבר עלי וכל הדיכאונות. התקופות, הפוזות, הריבים, החברים. מוזר ששכחתי מכל זה. נראה שכל זה היה חלק כל כך גדול ממני...

מכל מה שקראתי הבנתי דבר אחד: התבגרתי. השתניתי ולדעתי לטובה. נהיתי בוגר יותר. במראה ובהתנהגות. אני כבר לא תלמיד בט'. אני עוד שנייה מסיים יב' =) הפסקתי להיות דיכאוני, למדתי לשלוט בעצמי, התחלתי לעבוד על עצמי בהרבה מובנים, יש לי ביטחון עצמי. אני לא אותו ילד פחדן וביישן שהייתי פעם. ואני גאה על כל מה שנהייתי. אני לא מתחרט אפילו על טיפה ממה שעברתי בכל השנים האלו כי זה מה שעשה אותי למי שאני D=

עכשיו מה ישתנה אחרי כל אותן שנים? חחח לא הרבה... רק לא מזמן התאוששתי מאותה אחד שבכיתי עליה כל כך הרבה כאן בבלוג הזה...

אני ומאשה נפרדנו לפני שנתיים ומאז לא הייתה לי אף אחת באמת רצינית.. וואלה שאני מתגעגע אליה. אבל כבר אין מצב שזה יחזור אז ממשיכים הלאה הא =)

לא העיפו אותי מאורט אבין. אני עדיין שם. בקרוב מסיים D=

החבורה שהייתה פעם וכתבתי עליה כל כך הרבה... התפרקה כמעט לחלוטין... נשארנו הרבה פחות. מתוך העשרות אנשים שהיו נישארנו בערך 10. אבל אני מרוצה מהמצב. ככה אתה רואה מי באמת החברים שלך.

קיצר עכשיו הכל בכיף. אם אני אחשוב על לחזור לעדכן באופן קבוע אז ניצתרך לשנות פה הרבה דברים בהתאם לאיך שאני השתנתי =)

אז עד כמה שזה מפתיע כנראה שחזרתי. ואי אפשר בלי המילה ששמתי לב שכתבתי אותה כל פעם בסוף כל פוסט.

תגיבו!!!