זה פתאום נפל עלי.

אין לי אף אחד.

בין כל החברים שלי,

ויש מספיק,

אין לי אף אחד.

אין אף אחד שאני יכולה לדבר איתו,

בלי סודות.

לשפוך את הלב שלי אליו.

אין מישהו שאני אדבר איתו על הבעיות שלי.

אין מישהו שיקשיב לי.

יש לי חברה,

שעד עכשיו סיפרתי לה הרבה.

לא הכל, הרבה.

אבל אז קלטתי..

שהיא לא באמת מקשיבה,

לא באמת אכפת לה..

היא רק מדברת איתי,

כדי לספר לי,

כדי שאני אדבר איתה על הבעיות שלה.

כדי שאני אקשיב לה.

עכשיו,

זה בסדר גמור שהיא תדבר איתי על מה שעובר עליה..

אני מבינה כמה צריך בנאדם כזה,

ואני שמחה שהיא סומכת עלי מספיק בשביל לספר לי את כל מה שהיא סיפרה..

אבל היא לא מחזירה לי בשיט..

כשאני מספרת לה על הבעיות שלי,

אז זה מזכיר לה משהו שעובר עליה,

ואז אנחנו מדברות עליה.

ואני עוזרת לה.

אי אפשר ככה !

אני צריכה את המקום הבטוח שלי..

בו אני יכולה לדבר,

ולהרגיש הכי בנוח שאני יכולה !

ופשוט.. אין לי את זה.

לא מזמן היינו בטיול שנתי,

ואני הייתי במצב רוח רע..

ומצאתי את עצמי מחוץ לאוהל,

כי חברה שלי והאקס שלה דיברו שם.

וחברה טובה שלי דיברה עם ידיד שלה,

ואני הרגשתי נדחפת - היא גם הבהירה לי את זה..

ועוד חברה פשוט ישבה עם מישו,

לא עשו כלום

(היא אחר כך אמרה לי שהם פשוט ישבו שם..

הוא שמע מוזיקה והיא סתם..)

וכשבאתי לידם הם פשוט הסתכלו עלי במבט של

"מה את חושבת שאת עושה, את לא אמורה להיות לידנו"

עכשיו,

ברור!

לא כולם צריכים להקדיש את עצמם אלי,

ורק שיהיה להם אכפת ממני.

אבל,

ללכת מסביב,

לחפש מישהו לדבר איתו..

כשאני מרגישה כ"כ חרא..

ולא למצוא..

אני לא מאחלת את זה לאף אחד.

יש לי חברה אחת,

לא מהבית ספר..

אפילו לא מהעיר..

שבאמת מקשיבה לי.

ואני מקווה,

שהיא מרגישה שגם אני מקשיבה לה..

אני לא יודעת איך הייתי שורדת בלעדיה..

אני כ"כ אוהבת אותה.

ואני מאוד מקווה שהיא יודעת.

אבל אני כמעט ולא רואה אותה,

ואנחנו לא מוצאות הרבה זמן לדבר.

והתחושה הזאת של לבד מתגברת..

קשה לי.

עצוב לי.

אבל נעבור אתזה.

אני מקווה.

-

אני בת 15.

ואף פעם לא היה לי חבר אמיתי.

היה לי מישהו שאהבתי, ממש,

והוא ואני כן נהינו חברים,

אבל אז אמרו לו שאני לא באמת רוצה..

וזה כאילו כלום לא קרה..

שומדבר לא התרחש.

אני אפילו לא יודעת עם הוא זוכר !

זה כ"כ מוזר,

אני אפילו לא יודעת עם זה היה או לא !

עוד לא התנשקתי..

עוד לא התאהבתי..

חברה שלי,

עד לא מזמן,

גם לא התנשקה,

אבל כן התאהבה..

והיא והוא סופסוף נהיו חברים.

אחרי שעזרתי לה,

ודיברתי איתה כשהיא הייתה צריכה,

הם נהיו חברים.

ואני כ"כ מקנאה.

אני כ"כ מאושרת בשבילה. באמת.

אבל כ"כ מקנאה.

אני רוצה מישהו.

לחבק.

לנשק.

לאהוב.

אבל אין אף אחד שאני אפילו מחבבת.

ואני לא רוצה להכריח את עצמי לאהוב מישהו,

ואני לא רוצה להכריח מישהו לאהוב אותי..

באמת שאין לפוסט פואנטה..

כתבתי אותו כי אני צריכה לפרוק.

כי אין לי אף אחד לספר לו..

אם קראת,

תודה.

אם לא..

אני לא מאשימה אותך ><..

החלפתי עיצוב.

בעיצוב הישן עבר לבלוג שלי.

הבלוג שבו אני לא אמיתית.

שאני שמה מסכה.

כדי לרצות את כולם.

אבל עדיין לא מצליחה.

אבל הבלוג הזה..

הבלוג הזה שהתחיל כסתם,

לנסות ולראות איך העיצוב יראה..

כאן אני אמיתית.

ברגע שהתחלתי לכתוב את הפוסט הראשון,

הבנתי שאני יכולה להגיד הכל,

לעשות הכל..

בלי שישפטו אותי.

טוב, כמובן שישפטו אותי,

אבל זה לא אמור לשנות לי :)

בבלוג הזה אני אמיתית.

בבלוג הזה אני מתרגלת להיות אני..

וכשאני אהיה מוכנה..

אני אהיה אני כל הזמן.

אני האמיתית.

חח זה מוזר.

התחלתי את הפוסט במחשבה שאני אעשה פוסט שמח עם הרבה חיוכים..

אבל אני פשוט זורמת.

כותבת הכל מהכל.

מאושרת :)