זו לא משתנה ציבורית.

בשיעורים הראשונים של הקורס בהעצמת ילדים, האווירה בכיתה הייתה טובה.

חשתי כל העת שדווקא אני זו שמעצימים אותה; המרצה נשאה אליי עיניים, כמו ממני תבוא לה הישועה, והיא מצאה אותי אתגר מעניין. זה נחמד לדעת שיש מישהו שחושב שאתה נבון ומעניין.

המרצה הזו היא אישה מיוחדת לכשעצמה. מטופחת מאוד, חייכנית ואסתטית. יש בה משהו שאין לאחרים, ואולי מדובר בגישה שלה, שכולה אהבת האדם ודאגה לסטודנט.

נהניתי מאוד בשיעורים, ואילולא הייתי תלויה בסטודנטית אחרת שהסיעה אותי הביתה, סביר שהייתי ממשיכה לפטפט איתה עוד קצת, עם המרצה, בניסיון לשאוב ממנה עוד ועוד פרטים חיוניים, ואולי לנסות להדבק בגישה האוטופית שלה.

הבעיה בשיעורים הייתה הקפיצה מנושא לנושא.

זו בעיה מוכרת באקדמיה; מרצים שלא עובדים עם מצגת שמכריחה אותם ללמד בסדר מסוים, נוטים לאבד את הרצף אחרי כל שאלה שעולה מאגף הסטודנטים.

משום הקפיצה מסיפור לנושא, לנושא אחר, לסיפור אחר וכו', נשארנו רק עם החוויה הטובה, ואילו החרדה, הפחד והבלבול, נמנעו מאיתנו. לא נדרשה מאיתנו התמודדות.

קבלנו איזה רושם של מציאות קשה, אבל נהדרת. לא חווינו את ההסבר על המחלה, התסמינים שלה, התופעות הנגררות שלה או משהו דומה. הוסבר לנו מעט על התנהגות הילד, ולא על המחלה עצמה, וזו באמת גישה חיובית לחיים, אולם זו עקפה את הפחדים, ולא התעמתה איתם.

זו הסיבה להפגנת החרדה שלי ביום בו הגיעה האישה הממהרת מהרצפלד.

כנראה זרקו עליה איזה תיק, כי כולם היו עסוקים, והיא בכלל כל כך רצתה הביתה. גם אנחנו רצינו. ורק המרצה ישבה מחויכת ושבעה, ועבורה, לא היה זה מפגש מכונן כמו שזה היה עבורי. היא כבר הייתה שם, היא ראתה את הילדים, היא מנצחת על התזמורת העצובה שצריכה לנגן שירים שמחים.

אני אוהבת את המרצה הזו אהבה אמיתית; בחיי. אבל היא לא יכולה להגן עליי מחששותיי או להציל אותי מנזק פנימי שלי, אם יגרם.

האישה מהרצפלד דיברה בגיבובים מעורפלים. היא סיווגה את הילדים לפי "חמוד ומתקשר" ו"חמוד ולא מתקשר". לא הביאה איתה תמונות, לא נערכה לתת הסברים על המחלה, על אופי הילד או על כמה המחלה משפיעה עליו.

היא פשוט ישבה, התעסקה בטלפון שלה, מידי פעם היא פלטה "אתם חייבים לבוא לבי"ס עוד השבוע", "הוא ילד חמוד, חמוד מאוד", "אני לא יודעת להגיד לך".

"ואני לא מצטער על שום מגע, על שום כאב, ולא הייתי מוותר על זיכרון אחד צורב, כל אחד אחר היה חוזר, אבל אני – שוב לא אשוב יותר".

כבר ראיתי דברים מזעזעים בחיי. אני מתנדבת בכל כך הרבה צורות. ואני לא יודעת למה אני כל כך מבוהלת מהקורס הזה. אולי העמימות גמרה אותי, אולי היא שבשה לי את המודע.

מישהי מהשיעור, שדווקא התנדנדה ולא היה בטוח שתמשיך, אמרה לי בסוף השיעור שהיא הייתה בטוחה שאני אמא טרזה, שלעולם לא אפחד ולעולם לא אסרב לקבל ילד כי הוא מרייר.

ובכן, גם אני חשבתי שאני אמא טרזה. בעצם, אני יודעת שאני אמא טרזה. אבל אמא טרזה לא אספה לחיקה ילדים לשעתיים בשבוע, עם ריור כזה שעד שמתרגלים אליו, כבר צריך ללכת הביתה. ואף אחד לא הסביר לאמא טרזה מה יקרה לילד אחרי שהיא תלך, ואיך היא תוכל להתנתק ממשהו שעשוי להיות לה כל כך קשה, ומה יהיה לאחר שהיא תכנס אליו כל כך עמוק, מה יהיה?

רציתי ילד אוטיסט או עם דאון סינדרום, שמבחינתו העולם הזה ורוד וכולם אנשים טובים, ויש בו ים גדול של אהבה לטבוע בו.

ובסוף, מציעה לי איזו אישה שלא שאלה אותי אפילו לשמי, או מה אני רוצה, או מה התכונות החזקות שבי, איזו ילדה מסוימת, שהיא בטוחה שאתאים לה. על סמך מה?, האל יודע, אם בכלל.

הילדה הזו, מסתבר, נחשבת יפה וחכמה, היא אוהבת בנים ומדברת עליהם, אמנם עם לשון כבדה, אולם מדברת. מריירת (לא בכוונה) וישובה על כסא גלגלים. את התיאור הזה הוצאתי ממנה לאחר מלחמת ההתשה 2. האישה הממהרת מהרצפלד, לא יודעת לתת תיאורים כאלה. היא התרגלה להרגיל את עצמה להתייחס לכולם כרגילים. אצלה בראש – כולם אותו דבר. כולם דומים לי.

אולי אני עושה מצל -  הרים, אבל אני מדמיינת לי בראש... איזו ילדה עם קוקו גבוה בצד, פזילה הפוכה וחיוך ענק עם לשון כבדה ורוק על הסנטר והצווארון.

מה בדיוק אעשה איתה? מה בדיוק אומר לה? איך אוכל לשדר לה שאני לא מרגישה נעלה ממנה? איך אוכל לתת לה אהבה? איך אוכל להרגיש בנוח לידה?

אני חייבת להודות שכל ההתמודדות הזו הפכה אותי למושא אכזבה.

אני יודעת שהמרצה שלי מאוכזבת מהתגובה שלי, ודווקא ממני היא צפתה לחייך כרגיל ולחזק את ידי הכל. אני יודעת שסביר מאוד להניח שאני לא מתאימה לחוג הזה, ואני יודעת שיותר מהכל – אני מפחדת שאחנק בתוכי. אני מפחדת שאצטרך להיות יפת נפש ונהדרת, שמקבלת כל אדם להיות חברה הטוב. אני לא יפת נפש, אני די מכוערת, אם לומר את האמת. אני לא יודעת איך אוכל להשתלט על השדים שלי, ואולי גם אני צריכה להיכנס לאיזו מסגרת שתטפל בפרץ הרגשות המזוויע הזה, שהופך אותי לנחותה ואיומה, לסוג של מיזנתרופית.

פעם הייתי בנאדם כל כך טוב. ותראו מה קרה לי עכשיו.