רק דבר אחד עושה את החלום לבלתי אפשרי: הפחד מהכשלון. - פאולו קואלו

לא פעם ולא פעמיים מצאתי את עצמי שופכת את הלב (חלק ממה שאני מוכנה) בפני חבר טוב וברגע שהיינו לבד הוא מנסה לעשות משהו.

אני לא יודעת אם אני צריכה לקחת ברצינות את המילים "הראשונה תהיה גם האחרונה" או פשוט להתאכזב מהמין הגברי כולו.

זה קרה בשבת השניה מבין השלוש, כשחבר טוב מהבסיס בא לבקר עם בקבוק שתיה.

כל מי שסגר שבת (שתי חמליסטיות, נהגת וחובשת) ישבו איתנו ובמשך יומיים שלמים לא ירדתי מהנרגילה.

בערב שישי עשינו מסיבה קטנה בחדר עם הרבה מוזיקה, שתיה ועישונים. נמרחתי על הספה מעייפות ולקראת השעה 5 לפנות בוקר כולם התפזרו

חוץ ממני. נרדמתי על המיטה שלו והוא הניח עליי את הראש ושאל מה עם ההוא מאז. לא שיקרתי.

הוא ניסה לקדם את זה ובמשך שעה ניסה לשכנע אותי לזרום עם זה ופשוט לתת לו צ'אנס. הוא חזר וחזר על עצמו "תני לי צ'אנס, למה את לא נותנת לי צ'אנס?" ניסיתי להגיד לו שנשבר לי מסטוצים וזה למה כלום לא מתקדם עם הבחור האחרון, הוא אמר שהוא רוצה קשר רציני.

אני מכירה אותו כמו את כף היד שלי. אני לא טובה בשבילו.

אני לא מנסה לזלזל בעצמי ואני לא מאוהבת בו, אבל אני יודעת שהוא ילד טוב, רגיש ואוהב, אני ילדה רעה, כלבה ואכזרית. אני אעשה לו רק רע.

ניסיתי להסביר אבל הוא אמר שהוא לא מפחד ממני. בולשיט.

אני יודעת מה יקרה אם ננסה ואני לא רוצה להכאיב לו. מה גם שאני לא רוצה משהו כזה איתו, זה יהיה כמו לצאת עם אחי.

הוא אמר שזה כבר חודשיים שהוא חושב עליי ככה והעלה זכרונות מהפעם האחרונה שיצאנו כולנו יחד, לפני חצי שנה, איך שהוא לא יכל להוריד ממני את העיניים והייתי לבושה בשמלה כחולה (אלוהים, איך הוא זוכר).

דחיתי אותו במשך אני לא יודעת כמה זמן ועם אור בוקר ראשון נכנסתי למיטה הקרה שלי.

9 שעות שינה הספיקו לי ובשלוש בצהריים ההורים שלי הודיעו שבעוד חצי שעה הם מגיעים. הלכתי לחמ"ל כדי לספר לחברה על מה שקרה -הגיע לה לדעת ראשונה אחרי שהיא אמרה לי שזה יקרה- וקפאתי לחצי שניה כשפתחתי את הדלת והוא ישב שם והביט בי.

הופתעתי לגלות שהשבת עברה כולה כרגיל אבל מאז כל יום אחר הוא לא אותו דבר.

"הוא מסתכל עלייך עם אש בעיניים, זה כאילו שהוא מחפש על מה לכעוס" דנה אמרה וצדקה. אני לא רואה אותו או מצליחה לדבר איתו. הוא מציק לי על ימין ועל שמאל ורואים שלא בצחוק, הוא כועס עליי על כל דבר קטן.

הפסדתי אחד משלושת האנשים היחידים שאני מרשה לעצמי באמת להיות אני איתם, לפחות בבסיס.

אין דרך להחזיר את הגלגל אחורה ואני אפילו לא אשמה בזה.