אני לא יודעת איך זה אבל איכשהו אני תמיד מוצאת את עצמי עם כל האקשן, תמיד מעורבת, לטוב ולרע.
זה לא כיף כמו שכולם חושבים, לא רק בגלל החברים כי זה לא נגמר שם.
אחי ואחותי הצליחו לריב אחרי חיים שלמים של אהבה שקשה לי לתאר במילים, הם הרימו ידיים אחד על השנייה. זה קרה לפני שלושה חודשים, מאז הם לא החליפו מילה ועכשיו, דווקא כשהפסקנו לריב ואפילו נעשינו סוג של BFF, אני לא מצליחה לגרום לאחותי לדבר עם אחי או להחזיר אותו חזרה אל המשפחה המחודשת שלנו.
ועכשיו אני מרגישה כל כך אשמה, אולי אם לא הייתי עוזבת את הבית זה לא היה קורה?
מה אם לא הייתי זורמת אל תוך הריבים שלה והיא לא הייתה מוציאה עליו תסכול ועצבים בכל הזדמנות?
סוף סוף אני חוזרת הביתה, חיה בצורה שנחשבת יחסית נורמלית למשפחה שלי, אבל משהו חייב להידפק.
אחי לא מוכן לבוא לאכול ארוחת ערב לכבוד יום ההולדת של אבא.
ניסיתי לדבר אליו בהגיון אבל "איפה שאחותך תהיה, אני לא."
אני כ"כ רוצה להחזיר את הרסיסים של המשפחה שלי אבל זה לא עובד ואולי אפילו מאוחר מדי לנסות.
"אז מחקת אותנו?"
"סוג של. אני סיימתי את החלק שלי במשפחה הזאת, יש לי משפחה משלי עכשיו.
יש דברים שהם נשגבים מבחינתך כי את עדיין ילדה, לא כל דבר מספרים לך וזה בסדר, אבל יום אחד את תביני. אין לי שום דבר נגדך."
-אחי היקר.
-
היום לא התחיל מי יודע מה עם הרבה בלאגן בבסיס אבל עשיתי את העבודה שלי כמו גדולה וברחתי הביתה על האוטובוס הראשון, חשבתי שיש לזה עוד סיכוי להסתדר אבל אז הפתיעה אותי הודעה מכיוון לא צפוי בכלל.
חבר טוב מאוד שלי שלח לי הודעה וניסה לשווק לי מערכת יחסים נהדרת שבה אף אחד לא נפגע, אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים ופשוט בסדר גמור עם זה.
הסברתי לו שאני כבר מכירה את התסריט של הסיוט הזה טוב מאוד ואני לא רוצה לאבד עוד ידיד לרשת היזיזות שנמאסה עליי מזמן.
הוא נפגע ואמר שזה כבר כמה זמן שהוא מרגיש משהו וזה לא צריך להיות מלוכלך והוא מוכן לקחת את זה לשלב הבא ולהיות רציני איתי.
ב-ו-ל-ש-י-ט
זה בא מפיו של מי שסיפר בכל סוף שבוע על הסטוצים הממוצים שלו.
אין לי מה להגיד חוץ מזה שהתאכזבתי ויכול להיות שכולם מסביבי צודקים!
ידידים זה באמת חד קרן שאני יכולה רק לחלום עליו בלילות?
אבל מי יודע, אולי השבוע הזה כן ישתפר? ננסה להתעלם מההתחלה המסריחה הזאת ונהיה קצת יותר אופטימיים.
(קצת נוסטלגיה לא הרגה אף אחד)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
