Something that I Wrote

טיול לילי

זה מכבר שלוש שנים שלא טיילתי בעיר הקטנה בה אני גרה, והיום החלטתי שאני יוצאת וחוקרת אותה שוב. מאז שעברתי לבית ספר אקסטרני ורוב שעות היום אני מבלה בעיר אחרת- לא מצאתי את הזמן או החשק לצאת ולטייל בעיר שלי.

זאת עיר קטנה, בירת השומרון, שמונה לא יותר מעשרים אלף תושבים. עיר שקטה ללא הפרעות ואי סדר. זאת עיר שלא מפחדים לצאת בה בלילות ולטייל בה גם בשעות הקטנות של הלילה.

הלילה מאוד שקט ורגוע ואין אנשים ברחובות, אני אוהבת את השלווה הזאת. זאת עיר נטושה, אחרי בערך השעה תשע בערב- קשה למצוא אנשים. הכול כמעט חשוך ורק פנסי הרחוב מאירים נקודות בודדות ברקע. הכוכבים פזורים בשמים ואפילו ניתן להבחין באורם החלוש, בסופו של דבר- זאת עדיין עיר.

בסביבות השעה עשר בערב התחלתי את הטיול הקטן שלי. ניסיתי להתבונן בכול דבר, לתפוס כמה שיותר מידע על המתרחש סביבי גם אם זה לא הרבה. זאת בהחלט עיר יפה, בנויה היטב והפארקים נעימים. האוויר צח וזה עושה חשק לנשום עמוק, לעצום עיניים ולדמיין את העבר, ההווה והעתיד.

בפארק הראשון עברתי על פני זוג שרב, הבחורה החלה לבכות והבחור התעצבן ובעט בעץ- אני מקווה שהעץ לא נפגע. היה יכול להיות נחמד לצותת להם, כמו סצנה דרמטית בסרט אך המשכתי בדרכי, עם האוזניות הגדולות של "סקאל קנדי" המחוברות למכשיר הטלפון שלי ומשמיעות לי את המוזיקה שאני אוהבת. בסך הכול- הרגשתי טוב.

הגעתי לפארק הנחל, ככה אנחנו קוראים לו (תושבי העיר) אני אפילו לא יודעת מה שמו האמתי וזה לא באמת משנה. המקום בהחלט היה נטוש מברנשים. רק קישוטי יום העצמאות התנוססו עוד ברקע, מזכירים שארץ ישראל גדלה בעוד שנה. בת כמה היא עכשיו? אני לא זוכרת, לא טרחתי להשתתף בחגיגות השנה. את הסיבות לא אפרט.

ככה משום מקום, הכתה בי תחושה מוזרה כאילו מישהו נוסף נמצא שם- במקום הבודד הזה. הסתובבתי סביב עצמי כמה פעמים וחזרתי לנקודת ההתחלה- אין אף אחד. אני סתם מדמיינת, לא? זאת עיר רגועה, ללא מקרי אלימות קשים מדי ששומעים עליהם בחדשות. זאת עיר שאימהותיה לא מפחדות כשילדיהן משחקים בחוץ. אין מה לדאוג.

רציתי להגיע לסקייט פארק שנטשתי בכיתה ח' אחרי תקרית לא נעימה. מפני שבית הספר הקרוב היה סגור ולא יכולתי לעבור דרכו, עשיתי עיקוף קטן ועברתי ליד הקאנטרי קלאב. גרפיטי לא יפה במיוחד התנוסס על קירות הבניין והיה לי קצת חבל. אני אוהבת גרפיטי אבל לא כשהוא מכער בניינים שאמורים להקנות קצת תרבות לסובבים אותם. אז- זה באמת ונדליזם. האם אין מספיק בניינים נטושים וחסרי צבע שאפשר לקשט?

בעודי עוברת בסמטה הקטנה שנוצרה בין הבניינים, שמעתי רחש של אבן מתגלגלת שיכולתי לשמוע אפילו מבעד האוזניות. הסתובבתי בחדות לאחור אך לא היה אף אחד. למה אני מפחדת? הרי אין אף אחד.

נטשתי את החברים הבודדים שיש לי בעיר ואני לא חברותית במיוחד בבית הספר, אז אני נוטה להסתגר בבית. והיום, דווקא היום משום מקום- החלטתי לצאת מעט. עם חיוך קטן על הפנים חיפשתי את האוויר שכל כך חסר לי בבית המחניק. אני די בודדה, לא? אם אני מנסה למצוא חברה כלשהי בשעות האלה, כשלא כלום קורה ברחובות.

הגעתי לסקייט פארק שגם הוא היה סגור, העירייה נוטה לסגור פארקים ציבוריים שיש להם גדרות בשעות האלה. אולי בכדי להרחיק את הנוער- שעדיין יכול לטפס מעל הגדר. התיישבתי על אחד המתקנים של פארק הספורט חסר הגדר והתבוננתי ברמפות הישנות. המקום בהחלט השתנה, הגודל אולי לא- אבל הרמפות שהיו בעבר נעלמו ובמקומן היו חדשות שסודרו אחרת. פעם הן היו מאתגרות יותר- למרות שלא ניסיתי את האתגר כל כך, יש לי פחד מלקיחת סיכון.

איכשהו הצלחתי לשמוע פסיעות על הדשא והתבוננתי לצדדים, שום כלום. ריק. נטוש. אין דבר ולא היה. אני סתם מדמיינת, שוב. אולי הפחד חלחל מעט ואולי לא, אבל החלטתי להמשיך הלאה. אני ארגיע את עצמי עם גלידה, כן... גלידה זה טוב.

הלכתי במהירות לקיוסק הקרוב יותר לבית שלי וקניתי קרחון אבטיח שאני כל כך אוהבת. החלטתי בסופו של דבר להתיישב על ספסל עם נוף על כפר ערבי שכן. רוגע. שלווה. שקט. צלצול מעצבן החל להפריע לי באוזן שמאל, נעלם וחוזר נעלם וחוזר. דיי, אני לא רוצה להתחרש. אולי אני צריכה להפסיק לשמוע מוזיקה באוזניות, כבר התחלתי לשמוע צלצולים, אבנים רוחשות, פסיעות על הדשא ושקט מחריש.

~-~

הסיפור הוא הגשה לתחרות הסיפורים הנ"ל.

יומטוב,

I'm just one hell of a butler.