Something that I Wrote

סרט היוצא בעקבות ספר- הוא כמו מימוש פנטזיה.

לפעמים הוא קולע בול, והדמות חסרת הפנים מקבלת את שלה, ממש קמה לתחייה. הטשטוש שפעם היה "הדמות הזאת" מתבהר וקל יותר לדמיין.

ולפעמים לא ואתה נאלץ להילחם במחשבות- איזו מן הדמויות אתה רוצה להשאיר לעצמך, איך תזכור את "הדמות הזאת". את זאת, שהיא בדיוק זה אך מטושטשת או את זאת, שהיא בדיוק זה אצל מישהו אחר.

לפעמים הסרט מדייק בהכל ואתה נהנה (למרות שאתה עובר על כך שוב) מן החוויה, שפעם קראת אותה ועכשיו היא מול העיניים.

ולפעמים יוצרי הסרט רוצים "לשפר" והורסים את כל הפואנטה בכך שהם משנים את הדברים הקטנים והחשובים. אני אוהבת את הדברים הקטנים ואני לא רוצה שייקחו לי אותם. אני אוהבת דיוק- אז כשדמות אחת לא נראית כמתואר, זה מעצבן אותי.

אז המסקנה הכללית היא שעדיף לקרוא את הספר ולהבין את הדמויות, לדמיין אותן בעצמך- לאפיין אותן לפי הכתוב ולא לפי מה שמראים לך. סרט, הוא בגדר המלצה (לאחר שנקרא הספר המתאים לו).

#-#

יומטוב,

I'm just one hell of a butler.