Something that I Wrote

"את מחכה לאוטובוס?"

"לא, למשיח." היא ענתה בציניות. הזקן התמים מלמל כמה מילות גנאי על הדור הצעיר והיא המשיכה להתעלם ממנו. שיערה הארוך היה דק וחלק ונטה להתפזר לכיוונים שונים כאשר נשבה הרוח. היא עמדה בתחנת האוטובוס ואני צפיתי בה מעברו השני של הכביש הצר, סואן באוויר וריק ממכוניות. מבטה לא פגש בשלי, אני מניח שהיא ניסתה להתעלם מכל העולם וזה כלל אותי. הפסד שלה, אני חושב.

חלמתי על עיניה הכחולות בהירות ועל שיערה השחור מלילה. חן ויופי, אני אוהב אותם והם היו אצלה. היא שבתה בי משהו, אני לא בטוח מה. לא התאהבתי בה, ממש לא, צריך הרבה יותר מיופי בכדי להתאהב בבן אדם. אבל היא סקרנה אותי וזהו הצעד הראשון. היא נראתה מנותקת, שונאת את סביבתה ורוצה להשמיד הכול. כמו הדמות הרעה בסיפורים שבסך הכול ניסוי של התנהגות פוגעת כלפיה.

תהיתי אם לעבור את הכביש ולעלות על אותו האוטובוס, זמן היה לי בשפע. נעתי קדימה עוד לפני שהספקתי להחליט, המוח פירש עוד קודם.

זה הסתיים בכך שראיתי את פניה מתעוותות לפני חרדה, ראיתי את הפחד בעיניה וגם שמעתי צרחה, אני לא בטוח ששלה. הרגשתי כאב חד ופרץ אדרנלין. לפחות היא יודעת לפחד מפני שאני כבר לא יכול.

יומטוב,

I'm just one hell of a butler.