כשהייתי קטנה יותר, אימא תמיד הייתה בודקת מתחת למיטה שלי לפני שהלכתי לישון. היא הייתה בודקת בשבילי שאין מפלצות מתחת למיטה. רק אחרי הבדיקה שלה, הסכמתי ללכת לישון.
הייתה לי גם נורת לילה בצורת כוכב שתמיד פעלה בלילה ולפעמים אפילו שעות נוספות. היא הייתה תקועה בשקע ואני הייתי ישנה צמוד אליה. יצורי החושך לא מתקרבים לאור.
המיטה הייתה מקום המפלט, המקום הכי בטוח. אם הייתי על המיטה ובמיוחד מתחת לשמיכה, אז שום דבר לא יכול לפגוע בי יותר. אני חסינה בפני מפלצות ובפני החושך.
עכשיו אימא כבר לא בודקת מתחת למיטה ואין נורת לילה. עכשיו זאת רק אני מול החושך. חושך, מהו? האם קיים בכלל? ואם אוכיח שהוא לא באמת קיים אז למה אני כל כך מפחדת ממנו?
חושך הוא העדר של אור, חושך זאת רק מילה המתארת משהו שאינו קיים. אז למה בכל פעם שהאור נעלם, חלחלה עוברת בגופי ואני נהיית משותקת.
זה היה סיוט לעבור לגור לבד, אמנם הייתי עצמאית עכשיו אבל האפלה נהייתה מעיקה יותר. הייתי משאירה את האור בסלון דולק ואת הדלת פתוחה, כך שאראה את האור, שייפול עלי ויגן עלי.
לפני השינה, היה לי טקס קבוע- הייתי עוברת בכל הדירה, סוגרת כל דלת ארון וחדר, את כל החלונות. מדליקה את האור בסלון, פותחת את דלת חדרי לרווחה. לאחר מכן, הייתי לוחצת על מתג כיבוי האור בחדר ורצה אל המיטה, נכנסת אל מתחת לשמיכה ומתעטפת בה.
לא הייתי מסוגלת לישון עם יד לצד המיטה, פחדתי שאולי במקרה אולי בטעות משהו יגע בה, יתחיל למשוך ויגרור אותי למעמקי התהום.
נהיה קל יותר כשמצאתי בן זוג, אהבת חיי שבסופו של דבר גם נישאתי לו. עכשיו, כבר לא הייתי צריכה לכבות את האור לבד ולא לרוץ למיטה, לא הייתי זקוקה לאור של הסלון. היה לי אביר מגן ממש לצידי, הוא חיבק ונישק ואמר שהכול בסדר ושיהיה בסדר.
גם נולדו לנו ילדים ואז הייתי חייבת להראות שאימא גיבורה וכל יכולה, אימא לא מפחדת מהחושך ושגם להם אסור. הרי אין שם שום דבר מפחיד. בהתחלה בעלי היה בודק מתחת למיטה, אחר כך גם אני הצטרפתי אליו- מגלה, בפעם הראשונה בחיי שבאמת אין שם כלום. כשבעלי נעדר מן הבית, אז כבר הייתי בודקת לבד- הכול היה בסדר.
עברו כבר הרבה שנים מאז. ילדיי עזבו את הקן ויש להם משפחות משלהם, בעלי נפטר לפני. נשארתי שוב לבד, בבית ריק וחשוך. גלמודה מהחיים, נזכרת בכל זיכרונות העבר.
כל רחש, כל תזוזה, מעלים בי את הפחד שוב. העור מצטמרר והשערות נעמדות זקוף כמו חיילים. הלב מתחיל לדפוק בחוזקה ואני מחכה לשקט שאחריו, שיגיע כבר ואז אדע שהכול בסדר. אך הרחש ממשיך והוא מתקרב, זה כבר כל כך קרוב. אני תופסת בחולצתי מעל הלב, כל כך כואב, הלב לא מוכן להחזיק עוד. זיעה קרה נוטפת ממני והפחד מכה בעוצמה. הלב לא מוכן לסבול זאת עוד ומפסיק לפעום.
~-~
זאת הגשה לאתגר הזה.
לגבי הפחד הכי נורא שלנו.
אתם יכולים לצחוק, אני עוד מעט בת שבע עשרה ואני עדיין מפחדת מן החושך.
אף פעם לא לימדו אותי לא לפחד ממנו והייתי צריכה להתגבר עליו בעצמי.
אמא לא הייתה בודקת מתחת למיטה ולא הייתה נורת לילה. המיטה, באמת הייתה.
והיא עדיין עוזרת לי להתגבר על החושך.
אני נוטה לרוץ מן השרותים לחדר ולהפך כשהסלון חשוך. לא מביטה לצדדים,
שמא אראה משהו שאני לא רוצה לראות.
אני לא מסוגלת לישון עם יד לצד המיטה או לשלוח אותה
לחריץ שבין המיטה לקיר.
אני אתגבר, מתישהו.
יומטוב,
I'm just one hell of a butler.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
I'm just one hell of a butler.
