Something that I Wrote

עמרי רוזנטל

(עמק השושנים)

הצבע שתראה הוא לבן,

זוהר בעמק השושנים.

כמו ביום סגריר ומעונן,

צעד אליו בצעדים שקטים.

פרק 1

     מכל המקצועות, בחרתי ללמוד רפואה. לא הייתה לי סיבה מיוחדת ולא הייתי מרותק לנושא יותר מדי. אולי הדבר היחידי שגרם לי לרצות להיות רופא- הוא המטרה שמאחורי זה והיא להציל נפשות אדם. גם אם אותו אדם אינו רוצה להמשיך לחיות- מחובתי תהיה לשמור על חייו, גם אם זה יהיה קשה- אני רוצה לקחת את האתגר הזה על עצמי. אז נרשמתי ללימודי הרפואה באוניברסיטת תל אביב.

     כשראיתי אותו נכנס לכיתת הלימוד שלי, באיחור קל של שבוע מתחילת הלימודים- היה לי קשה להתרכז בכל דבר אחר שהוא לא הוא. המראה המטופח שלו שבה את עיניי ותחושת הביטחון שהוא שידר הייתה שונה משל האחרים. הוא היה בטוח בעצמו ובכל זאת מסתורי. אף אחד לא התקרב אליו והוא ישב לבד- נראה כי זה בכלל לא הפריע לו. בעצם, גם אני ישבתי לבד אבל זה כיוון שאיני רוצה ליצור קשר עם אנשים. כשאנשים מגלים את האמת הקטנה עלי, הם מסתתרים תחת דעות קדומות והופכים לאויבים. כמו שחתול מגלה שחברו הטוב ביותר הוא הכלב.

     אך הדבר היותר מושך בו, הדבר המפתיע ואולי קצת מוזר, הוא צבע שיערו הצבוע ללבן. לבן שהרבה פעמים לא תוכל לזכות בו גם אם תנסה לצבוע את שיערך בכל צבע לבן שתמצא. לבן צחור כל כך, כמו החלב או הלבן שתוכל להגיע אליו רק בפוטושופ. ואיכשהו, זה היה צבע שיערו.

     שיערו היה גם ארוך, אסוף לזנב סוס נמוך כך ששיערו יוכל לנוח בנחת על אחת מכתפיו ולתת לו מראה בוגר. אהבתי את צורת איסוף השיער הזאת, הייתה הרבה יותר נעימה לעין מאשר קוקו גבוה כמו שאחותי נהגה לעשות- אולי אחת הסיבות למה איני אוהב את אחותי הקטנה.

     לא הצלחתי להבחין בצבע עיניו כיוון שהיה רחוק ממני וכשהתיישב היה עם גבו אלי- כך שאם לא היו לי כוחות ראייה דרך דברים אז לא יכולתי לראות את צבע עיניו, אך רציתי לדעת מהו.

     בהפסקת הצהריים הרוב הגדול הלך לאכול בקפיטריה של האוניברסיטה, בה היו שלל מסעדות מזון מהיר ואפילו בית קפה אחד. באותו יום הבאתי איתי ארוחת צהריים ולכן החלטתי למצוא פינה שקטה ומבודדת, ולאכול לבד ובשקט- בלי הרעש סביב שאנשים יכולים לגרום.

     ראיתי אותו נשען על קיר ליד המכונות שבפתח דלת הכניסה של הבניין, ישבתי כמעט מולו על ספסל שמול הבניין. נשבה רוח קלה ושיערו התפזר מעט איתה, קבוצת שיער חגה במין מעגלים עם נשיבת הרוח ליד כתפו. מין יופי טבעי שכזה.

     עכשיו, הצלחתי לראות את עיניו- כשלא סגר אותן. צבע עיניים מיוחד כל כך עוד לא ראיתי, לכאורה הוא כחול אך כשקרני השמש פוגעות בעיניו הן משתנות לאפורות בהירות, זוהרות כמו הירח בשמי הלילה.

     בהיתי בו ואפילו לא הכנסתי את האוכל לפה, לא שמתי לב לכך עד שהוא זז ממקומו. הבהייה שלי נקטעה עם תזוזתו ומיהרתי לבדוק מה השעה והופתעתי, הגיע כבר הזמן לחזור לשיעור הבא, חבל שהרגע לא נמשך יותר.

     בשיעור כבר היה קשה לי להתרכז, חשבתי עליו ועל היופי שלו. אני שונא כשגברים נכנסים לראש שלי בצורה מעיקה כל כך, למרות שזה לא קורה לי הרבה, רק כאשר הבחור באמת נראה בצורה יוצאת דופן (בצורה הטובה).

     בשבוע הקרוב, המקרה חזר על עצמו בכול יום, הוא היה נשען על הקיר ליד המכונות ושותה משקה כלשהו ואני הייתי יושב בספסל ממול ובוהה בו. הבאתי את האוכל רק כדי שיראה שיש לי סיבה להיות שם. זה נראה כי הדבר לא מפריע לו בכלל ואני נהניתי מכך בעצמי. ההתבוננות בו לא נמאסה עלי בכלל וזה היה גם דבר מפתיע, כיוון שלרוב אני נוטה לנטוש את העדפתי ליופי מסוים ולעבור לאחר, שינוי בטעם מהיר. אך לא הפעם, אהבתי את המראה הזה ולא היה דבר שיכול היה להתחרות בו.

     יום אחד הוא התיישב לצידי באחת ההרצאות ואני הרגשתי את חום גופי עולה, למרות שהוא נראה נינוח במיוחד. אדיש כל כך לגבי כל דבר- לא אהבתי אנשים אדישים כל כך למרות שכנראה שהייתי אחד בעצמי.

     הוא לא הוציא אף הגה וגם אני לא, כאילו בחר ברנדומאליות לשבת לידי- כמו שעשה זאת בכל פעם כשהתיישב ליד מישהו. ובעצם, כנראה שבאמת התיישב לידי ברנדומאליות מוחלטת מה שהוריד ממצב רוחי.

     מצד אחד אני רוצה בחברתו ואפילו הקרבה הקטנה ביותר מספקת ,אך מצד שני לא באמת איכפת לו מקיומי. צפיתי את תקופת הדיכאון המתקרבת.

     להפתעתי הוא החל להתיישב לידי בכול יום ויום, מן מהפך לא צפוי בעלילה. שמחתי וחשדתי, למה? אולי הוא שם לב לכך שאני בוהה בו ורוצה לברר את העניין אבל לא מסוגל לגשת אל העניין? אני מקווה שזה באמת לא מפריע לו.

     אז בארוחת הצהריים הבאה כבר לא הייתי שם, לא ישבתי על הספסל ובהיתי בו. הלכתי לקפיטריה כמו כולם והזמנתי קפה חזק בשביל להתרענן מעט לקראת ההרצאה הבאה. בדרכי בחזרה לכיתה ראיתי אותו נשען במקום הקבוע, חלפתי על פניו בשתיקה ונכנסתי לבניין. האם חיכה לזה שאהיה שם ואביט בו, שוב?

     בשבוע הבא הוא שוב החסיר שבוע שלם, שבוע שלם שהוא לא הגיע ללימודים ואף אחד לא ידע מה קורה איתו, אפילו לא המרצים. למרות שלא הרבה שמו לב לכך או שאלו על מה שקורה איתו.

     איך זה שהוא מרשה לעצמו להחסיר כל כך הרבה ימי לימודים והמרצים לא כועסים עליו, הוא מפספס הרבה חומר חשוב שיהיה בבחינות הגמר ושבכלל ישמש אותו לעתיד.

     ובכלל מה הגורם להעלמות הפתאומית שלו? האם הוא חולה או שבר משהו, האם הוא סתם מבריז או שאולי הוא בדיכאון? אני לא יודע למרות שמאוד הייתי רוצה לדעת.

     אני חושב שבשבוע הזה הייתי הרבה יותר מדוכדך מבדרך כלל, למרות שלא שמתי לב לזה בעצמי- האחרים סביב העירו לי על כך ושאלו אם אני בסדר. נאלצתי להעלות חיוכים מזויפים בשבילם בכדי שיעזבו אותי לנפשי. אני שונא כאשר אנשים שמים לב אליך רק כשאתה נראה, לטענתם, לא טוב. זה לא שבאמת איכפת להם, הם סתם מנסים להיות מנומסים ולהראות כאילו איכפת להם. אני שונא צביעות. למרות שהתנהגתי כמו אחד בעצמי, אבל לא הייתה לי ברירה.

     הוא חזר בתחילת השבוע הבא והוא כבר לא ישב לצידי, הוא התרחק כמה שיותר. הוא גם לא עמד במקומו הרגיל ובקושי ראיתי אותו פרט לזמן השיעורים. האם הוא מנסה להתעלם מקיומי בכוונה או שהוא פשוט שינה הרגלים בלי סיבה מיוחדת?

     אני שואל יותר מדי שאלות ללא תשובה, אני חייב להפסיק עם זה או שהראש שלי יתחיל להתמלא באין סוף תהיות שלא יעזרו לאף אחד- רק ימלאו את הראש בריקנות ואי וודאות.

     "אתה לא חייב להתעלם ממני בצורה כזאת." לחשתי כאשר הוא עבר לידי באחת הפסקות הצהריים. הוא לא עצר והמשיך ללכת, אולי לא שמע אותי בכלל.

     הוא עצר לאחר רגעים ספורים, כמה מטרים לפני הכיתה וכמה מטרים מלפניי. הוא הסתובב אלי בבת אחת ואני נבהלתי לרגע. נראה לי שהוא בכל זאת שמע.

     "כדאי שתתחיל לשים לב להתנהגות שלך לפני שאתה מטיף לאחרים." היו מילותיו ולאחר מכן הוא התקדם ונכנס לכיתה. זה נשמע קצת כמו איום. ההתנהגות שלי? מה אני עשיתי?

     ביקשתי ממנו הסבר, בתום השיעורים, הוא לא אמר דבר אך חיכה לי בכניסת הכיתה. אולי עוד יצא דבר טוב מזה ואולי לא, אני מקווה שהוא לא יפגע בכוונה. הלכנו בשתיקה לעבר מקום מבודד באוניברסיטה, ספסל מאחורי בניין שבקושי נמצא בשימוש ועדיין עומד וקיים שם. השמש כבר החלה לשקוע, השעה הייתה חמש אחר הצהריים והעייפות החלה להשתלט על הגוף למרות שלכאורה השעה עוד לא מאוחרת כל כך.

     "מה אתה בדיוק לא מבין?" היו המילים שפתח בהן, התקפה ישירה,

     "מה בדיוק לא בסדר בהתנהגות שלי?"

     "תחשוב לבד." הוא ענה קצרות ולא הדליף אף מידע חיוני,

     "לא מצליח." אמרתי בייאוש אחרי כמה דקות של שתיקה.

      "תפעיל את הגלגלים עוד קצת..."

     "ואם אני לא רוצה? כל כך קשה לענות?"

     "כן.", ההתנהגות שלו חרפנה אותי ופשוט קמתי בכדי ללכת אך הוא תפס בזרועי ועצר אותי,

     "לאן אתה חושב שאתה הולך?" שאל בכעס,

     "הביתה." עניתי באדישות,

     "אני יודע שאתה שונה מהאחרים." הוא אמר כמעט בלחישה, בקול נמוך מהרגיל, הותקפתי בחרדה. שונה במה?

     "שונה במה?" שאלתי לחוץ מעט,

     "בהעדפות המיניות שלך." הוא אמר בטון מנצח, כמו עורך דין שמצא את האמת ואת הדרך להגיע אליה. אני חושב שהרגשתי כאילו הוא דורך לי על הלב וזה לא היה נעים בכלל. האם הוא ישתמש בזה כנגדי? שתקתי, לא היה לי שום דבר לומר. השפלתי את מבטי והשתחררתי מאחיזתו,

     "אני הולך הביתה." אמרתי בתור מין פרידה שכזאת והלכתי משם. אני שונא אנשים כמוהו.

     הרוע של אחותי הקטנה לא עזר למצב רוחי, היא החליטה שהיום היא חייבת להתעלל בי עוד קצת. קודם היא החליטה שהיא מציקה בקשר לאוניברסיטה ולאחר מכן נכנסה לחדרי בלי רשות כל הזמן. אני כל כך מצטער על כך שאני עדיין חיי עם ההורים ועם המפלצת הקטנה הזאת. למרות שלא הייתה קטנה כל כך, ולחשוב שפעם היא הייתה ילדה קטנה וחמודה, תמימה כל כך. עכשיו היא נערה טיפוסית בת שש עשרה שכל מה שמתחשק לה בחיים זה להרוס את חייהם של אחרים, כמה נערה כזאת יכולה להיות אנוכית?

     בסוף החלטתי לנעול את הדלת, מעשה חכם בהתחלה... עד שהיא החלה לדפוק על הדלת בחוזקה בכדי שאפתח אותה. אני כנגד, הפעלתי מוזיקת רוק בפול ווליום. תנחשו מי חטף על כך בסוף, אני.

     הוא שוב נעלם.

***

טוב אז זהו הפרק הראשון בסיפור, 

מקווה שאהבתם.

אשמח לשמוע הארות, הערות ועצות לשיפור. 

יומטוב,

I'm just one hell of a butler.