Something that I Wrote

שני הבתים היו מופרדים בגדר עץ גבוהה והחריצים שאולי היו, היו כל כך צפופים שלא ניתן היה לראות מבעדם דבר. שני עולמות קרובים כל כך אך לא יכולים להתערב אחד בשני. רק שאנשים לא ידעו שהיה פתח קטן בצידה של הגדר שהיה ניתן להציץ דרכו, ואם להזיז את אחת מקורות העץ השבורות- ילד יכול היה להזדחל מבעד הפתח הנוצר.

הבן הקטן ביותר של המשפחה מהבית הראשון גילה את הפתח הנסתר, הוא הציץ בסקרנות, מנסה למצוא כל צל אנושי ולא אנושי בחצרם של השכנים שזה עתה נגלתה לעיניו. הצמחייה בבית השכן צמחה בפראות, אף אחד לא טיפח את הגינה הרחבה. הבית שהיה אמור להיות רק כבן חמש עשרה שנה, נראה מתפרק והמרפסת מאובקת ומלוכלכת. הוא תהה אם אנשים באמת גרים שם או שזה מקום מסתור לרוחות רפאים.

עיניו קלטו תנועה כשדלת ההזזה נפתחה לכדי פתח צר וממנה השתחל ילד קטן ובהיר עור. למרות הציפיות הוא נראה נקי, הילד התיישב על המרפסת ובהה בגדר ללא ניע. ריקנות הייתה בעיניו, כאילו הוא לא נמצא שם בכלל. לא היו צעצועים בחצר הזאת, הייתה רק צמחיית פרא ושקט רב.

"שלום." בקע צליל מגרונו של הילד מהבית הראשון, הבית שנראה חם ואוהב ושרוח החיים חגה סביבו. הילד החיוור התעורר מבועתו וניסה לחפש את הצליל, הוא נראה מבוהל.

"אני כאן!" קרא שוב הילד השחום מרוב השמש שבילה תחתיה בחודשי הקיץ האחרונים. לבסוף עיניהם נפגשו והילד החיוור לא ידע איך להגיב, הוא רק המשיך לשבת על המרפסת ולהתבונן בעיניים מבעד לגדר.

"תתקרב לכאן." ביקש ומשום מה דמותו הדקיקה ניתקה ממקומה והחלה להתקדם לעבר הגדר. "איך קוראים לך?" שאל כשזה סוף סוף הגיע אל הגדר כך שיכלו להושיט יד ולגעת זה בזה.

"טומואה." ענה הילד החיוור,

"טומואה-קון, אני יוקימורה ואני בן שש. בן כמה אתה?" הוא היה נרגש,

"יוקי..." קולו היה עדין וחולמני, כאילו נזכר בדבר מה. כשחזר לעצמו ענה לשאלתו של יוקימורה "גם אני."

"אתה יודע מה זה אומר?" שאל יוקי,

"מה?" שאל טומואה בחוסר התלהבות כמעט מוחלט,

"שאנחנו יכולים להיות החברים הכי טובים מהיום והלאה." ענה עם חיוך מלא חיים כל כך שזה משך גם את טומואה לנסות ולחייך.

"החברים הכי טובים?" שאל טומואה כלא בטוח,

"הכי טובים." הדגיש יוקי "ובכדי להוכיח לך זאת, אני אראה לך את הפתח הסודי." אמר בהתרגשות, לאחר מכן צעד צעד אחורה והזיז את הקורה הרופפת לצד. "תעבור, מהר." אמר בקול מאומץ וטומואה זז במהירות.

עכשיו שניהם עמדו בחצר המטופחת של משפחת קאמיג'י, שאת היופי של הדשא הירוק והנוצץ הרסו הצעצועים הרבים שהיו מפוזרים בה. טומואה לא ראה כל כך הרבה צעצועים מימיו, לרשותו עמד רק דובי אחד בלוי שישן איתו.

"זה הכול שלך?" תהה,

"שלי ושל אחיי הגדולים." ענה והושיט לטומואה את ידו "בוא איתי, אני אראה לך את הבית שלי." הוא היסס לשנייה ואז שילב את ידו בשל יוקי ושניהם החלו לרוץ לעבר הכניסה לבית.

מי ידע שהחברות הזאת תציל אותו מלהתפרק.

זה כמה שעות הוא ישב שעון על דלת סגורה, הדירה הייתה מוחשכת והוא ידע שבעל הבית לא נמצא. לכן הוא חיכה. השעה כבר עברה את חצות והרכבות כנראה כבר הפסיקו לנסוע, אין לו איך לחזור הביתה אז הוא המשיך לשבת ולחכות.

צעדים בגרם המדרגות העירו אותו והוא התבונן בדמות המתקרבת לעברו,

"אתה מאחר, טומואה." אמר הנער במדי בית הספר שלו, "איפה היית?"

"בעבודה." ענה הבחור שהרגע חזר הביתה, עייף מיום עמוס, לא היה לו כוח להתמודד עם יוקימורה באותו רגע אך לא הייתה לו ברירה. הוא רק נאנח והוציא את המפתח לדירה מכיסו. "תזוז, אני רוצה לפתוח את הדלת." אמר באדישות והתבונן בנער מקים את עצמו ולאחר מכן מנקה את בגדיו מן האבק שצבר על הרצפה.

"אתה צריך לתת לי מפתח משלי בכדי שאוכל לחכות לך בפנים בפעם הבאה." התלונן כשהם נכנסו לתוך הדירה הישנה והבלויה. זאת הייתה דירת חדר קטנה, עם מטבח פצפון ושירותים קטנים עוד יותר. בעקבות זה גם המחיר לשכירותה לא היה גבוה כל כך.

"תשכח מזה." ענה בקרירות והניח את תיק בית הספר על יד שולחן העבודה שלו.

"למה לא?" שאל יוקימורה בתסכול,

"כי זה ייתן לך לגיטימציה להיות פה כל יום, כל היום." ענה ופנה לעבר המטבחון שלו "אכלת כבר?" הציץ מבעד לפתח המטבח בכדי לבדוק אם הוא עדיין שם. יוקימורה עמד באמצע הסלון\חדר של טומואה וראשו שמוט למטה. טומואה תהה אם הכל בסדר אך תוך רגע יוקי הרים את ראשו וחיוך מזויף שנראה אמיתי מרוח על פניו, כאילו לא קרה דבר. למרות שאמירותיו של טומואה פגעו בו, הוא עדיין רצה להיות בקרבתו.

"אני ממש רעב." ענה לבסוף וטומואה חזר אל המטבחון מבולבל.

"למה שלא תעבור לגור אצלנו? אונה-סאן עזבה את הבית סוף סוף. כך לא תצטרך לעבוד כל הזמן." אמר יוקי בזמן שאכלו את הארוחה שהכין טומואה,

"קרוב מדי לשם..." ענה והפנה את מבטו הצידה, מנסה להתנתק.

"אז אולי אני אעבור לגור איתך, כך זה יתחלק חצי חצי?" חשב שעלה על רעיון מבריק אך טומואה הרס אותו מיד,

"המקום הזה קטן מדי בשביל שנינו, חוץ מזה אני בסדר עם החיים שלי כמו שהם עכשיו."

"אני פשוט דואג לך..."

"אז תפסיק!" כמעט צעק, האמרה של יוקי עצבנה אותו- למה הוא חייב להתערב כל הזמן בענייניו? זה שהוא חבר ילדות לא נותן לו את הזכות.

"מצטער." מלמל יוקי ורק שתק מאותו רגע ואילך.

"בוא נלך לישון עכשיו." הציע טומואה לאחר ששתף את כלי האוכל הבודדים שהשתמשו בהם, יוקי רק הנהן והוציא את הפוטון המוכר מפינתו בצד. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שנשאר לישון אצלו, לכן הם ארגנו "מיטה" נוספת. הם נשכבו זה לצד זה במיטות הקרות שעוד לא התחממו, בשתיקה, כל אחד מהם ניסה להגיע לארץ החלומות, בקושי רב.

"טומואה, אתה ישן?" שאל יוקי והסתובב כלפיו. הוא התבונן בדמותו הגדולה הממלאת את רוב הפוטון, הוא נשם בקצב סדיר. "לא משנה." לחש והסתובב שוב. טומואה לא ישן אך הוא גם לא רצה לענות, העמיד פנים שהוא באמת לא שם. למה הוא לא עוזב אותי, לעזאזל?

בבוקר למחרת, המיטה לצידו הייתה ריקה. טומואה שוב עזב מוקדם, שוב ברח ממנו.

"אני לא אבוא יותר..." היה כתוב על פתק שהודבק למקרר הקטן בדירה הקטנה. הוא נאנח והתיישב על הרצפה, חושב על המילים שנכתבו כנראה מתוך עצב וכעס שלובים יחד, או אולי ממשהו אחר. הוא קימט את הפתק וטמן את ראשו בין ידיו. המשאלה שלך נענתה, אז למה אתה לא שמח? אידיוט.

הגדר הגבוהה הופיעה מול עיניו פתאום והוא נזכר בעיניים החמות המתבוננות דרך חריץ צר שהזמינו אותו לצאת אל העולם. הוא חייב לו את חייו אבל הוא גם לא רוצה לפגוע בו. כאב חד ושורף מילא אותו היכן שהצלקות שלו הונחו, על הגב בעיקר. כאב שמגיע עם רגש. הוא רצה לצעוק, לבעוט, להתפרע אך נשאר מאופק במקומו. הוא יתגבר, הוא תמיד מצליח בסופו של דבר.

הימים עברו לאיטם, הוא נשאר מאופק והחזיק את עצמו מללכת הישר אליו. אבל הוא הגיע להחלטה והוא צריך לעמוד בה. מאות פעמים הריץ בראשו תסריט בו טומואה מגיע אליו, לפגוש אותו, להחזיר אותו אל חיקו- אך הוא ידע שזה לא יקרה, זאת לא האישיות שלו. ולמה שבכלל יתאמץ? טומואה במילא לא רצה אותו בסביבה. הוא החל להיות מודע אל הרגש שקונן בו, אבל החליט להמשיך להדחיק אותו- לא עכשיו, לא איתו, חשב.

עבודה, בית ספר, עבודה, עבודה נוספת, שינה ברכבת, ארוחת ערב, שינה של מספר שעות ושוב עבודה. חייו היו מלאים עד אפס מקום לדברים אחרים מאז שעזב את בית הוריו בגיל חמש עשרה. הוא לא יכול היה להישאר איתם יותר, הם העיקו עליו- הרוע שלהם בלע אותו והרס אותו. האור היחיד שהיה בחייו היה הבית מעבר לגדר הגבוהה. הוא לא ראה את הגדר כבר למעלה משנה, הוא גם לא ראה את הוריו יותר, ניתק איתם כל קשר. הוא התבייש בהם, הוא שנא אותם. הוא הצליח להתמודד עם חייו, לשרוד ללא שום עזרה.

"טומואה-קון! אני אוהבת אותך!" הוא התוודע לוידוי אהבה מצד בחורה שלא הצליח לזהות את פנייה, מי היא? היא הייתה אדומה מרוב לחץ, הוא לא ידע שהוא יכול לגרום רגשות שכאלה אצל אנשים.

"מצטער, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי חברה כרגע." דחה אותה כשהוא מתבונן בה באדישות, בלי שום חיבה או נחמה. הוא לא צריך אף אחד, אחר.

הוא רק ניסה לחיות את חייו, לעבור את התקופה במהירות, לסיים בית ספר ולהתחיל לעבוד כמו שצריך. הוא ויתר על הכשרה מקצועית מראש, לא היה לו מקום באוניברסיטה. לא היה לו קשה בבית הספר, הוא דווקא קיבל ציונים גבוהים- הוא פשוט לא אהב את זה.

הוא חלף במסדרונות בית הספר לעבר היציאה, מנסה להידמות לאוויר אבל זה היה קשה כשהוא גבוה כל כך. רק דמותו של יוקימורה יכלה לתפוס את תשומת ליבו, הוא ראה אותו בסביבת חבריו- מחייך, שמח, לא מודע לקיומו. טומואה חייך לעצמו בעצב והמשיך הלאה. יהיה לו יותר טוב בלעדי, אני בטוח. אני לא רוצה לגרור אותו מטה, אני לא רוצה שישקע בדיכאון התהומי שלי. מגיע לו יותר, מגיע לו אושר.

"אני אגן עליך." קולו הילדותי עטף אותו בחום. טומואה היה כל כך קטן ושברירי, לבן כסיד ושיערו השחור משחור היה ניגוד מושלם לפני הבובה שלו. יוקימורה חיבק אותו חזק ומיען לעזוב עד שזה יבטיח לו שלא ייפרדו לעולם. מחשבות של ילדים לא רואות הלאה, לעתיד.

הם באמת לא נפרדו זה מכבר עשר שנים אך משהו החל להשתנות בזמן האחרון, נוצר ביניהם מרחק בלתי נראה. גדר עץ גבוהה שמפרידה ביניהם. בגדר הזאת לא היה אף חריץ שניתן להציץ דרכו.

למה אתה לא מגיע אלי? חשב יוקימורה לעצמו, אתה עסוק עד כדי כך? או שפשוט נמאס לך ממני? השאלות המתסכלות הציפו את ראשו, אז הוא ניסה לעשות דברים אחרים, כמו שיעורי בית- ללא הצלחה רבה. אולי מחר...

הם חלפו אחד על פני השני במסדרון, הרימו עיניים אחד כלפי השני וכשמבטיהם נפגשו הרגשות הציפו אותם. צביטה שכזאת בלב, שגורמת להכל לפרוץ החוצה. פיו של טומואה נפתח מעט, שפתיו נעו ללא קול- הוא לא הצליח לומר מה שרצה לומר. הוא לא ידע איך להתמודד איתו. הוא רק הביט בעיניו החומות הגדולות ושקע בהן.

"טומואה..." הצליח יוקי לומר ראשון, "אני יכול לבוא אליך היום?" שאל בציפייה,

"כן." ענה בכנות, הוא באמת רצה. מזה זמן רב הוא חייך, חיוך קטן אמנם אך השמש שחדרה מבעד לחלון העצימה את השלווה ששררה על פניו. יוקי לא יכול היה שלא להבחין בזה והוא הסמיק מנוכח המחזה שנגלה מול עיניו. הוא היה מוקסם.

הוא ידע שהקדים, בהרבה- אבל לא היה לו איכפת. הוא שוב התיישב על הרצפה ונשען על הדלת הסגורה. הוא לא הצליח לעמוד בהבטחה שלו כלפי עצמו, הוא גם לא רצה. אסור לו לוותר עליו יותר, לא משנה מה יקרה. הוא הרי נשבע להגן עליו. הוא נזכר בטומואה הקטן, השברירי והמפוחד- שגדל להיות לגבר נאה וחזק, אפילו יותר ממנו. הוא סוף סוף נתן לרגש לפרוץ החוצה, הוא הבין עכשיו.

צעדים נמרצים וקול מתנשף, היו שייכים לטומואה שרץ הביתה בכדי לפגוש את הבחור שחיכה לו. חיוך נבוך הקדים אותו בביתו. "אני בבית." אמר בקול מתנשף ותקווה מרוחה על פניו.

הם נכנסו פנימה, בורחים מהאימה שבחוץ. "יש לי הפתעה בשבילך." לחש טומואה לאוזנו של יוקי והעביר בו צמרמרות שגרמה לשערותיו לסמור. הם עמדו במבואה החשוכה וטומואה שלף חפץ קטן מכיסו. "זה בשבילך." אמר והחליק את החפץ לידו של יוקי. היה זה מפתח, המפתח לדירתו של טומואה. חריץ קטן התגלה בגדר החוסמת ואור בוהק הזדחל ממנו, פתח לתקווה. ידיו החמות של טומואה הצמידו את יוקי אליו. "אני מצטער." לחש "אני לא אתן לך לעזוב אותי יותר."

ידו הימנית הונחה על סנטרו והפנתה את פניו של יוקי כלפיו, שפתיהם נגעו זו בזו והיה ניתן להרגיש את השלווה באוויר. שלווה שהחלה להימהל בתשוקה. הם לא היו צריכים לומר יותר דבר, הם הבינו אחד את השני, הם כבר הרבה זמן זה בחברת זה. הפוטון היה חם מתמיד באותו לילה ובכל לילה לאחר מכן.