Something that I Wrote

נדחקנו באוטובוס קטן וצפוף, הוא לא באמת היה קטן- פשוט היו יותר אנשים מכפי יכולתו להכיל. היה חם ואופייני לחודש יולי, הבגדים המזיעים נדבקו לגוף והמצב לא היה נוח לאף אחד. תהיתי, למה הנהג ממשיך להעלות נוסעים נוספים.

המזגן של האוטובוס היה מקולקל, לכן באוטובוס שרר חום חזק יותר מאשר בחוץ. היה עדיף לי כבר ללכת ברגל, לתפוס מונית או לנסוע ברכבת התחתית. למה בחרתי באוטובוס?

ניסיתי לחשוב על מצב אחר, בו קפוא לי כל כך שאני בקושי יכול לנוע- אך זה לא הצליח לקרר אותי. היה חם, עד מוות.

כמה אנשים עם ראש על הכתפיים, אלה שישבו ליד החלונות בעיקר- מצאו לנכון לפתוח את חלונות האוטובוס הזעומים. לא התמזל מזלי ואני עמדתי דחוק בין אנשים באמצע האוטובוס, קרוב ליציאה האחורית. לא הרגשתי את האוויר הנעים מהחלונות.

אך כשהדלתות האחוריות נפתחו ומספר מזערי של אנשים ירדו מן האוטובוס, יכולתי לעצום את עיני ולהריח את הרוח. משב רוח קטנטן שהעביר צמרמורת בכל גופי. כל כך נעים ומלטף, אומר מילות חיבה של ממש.

הרגע הקט הסתיים עם פתיחתן של עיניי, כשהבנתי שהזרם נעלם- זה היה קצר, מרענן וחיכיתי בחוסר ציפייה לתחנה הבאה, לפתיחת השערים הנוספת ולמשב רוח נוסף שיסחף אותי למעמקי האושר האנושי.

***

המשפט שבחרתי הוא "כשעצמתי את עיני הרחתי את הרוח." מתוך "ערבה עיוורת, עלמה נמה." של הרוקי מורקמי.

אני אוהבת את הרוקי, וזה המשפט הראשון בסיפור הקצר שהספר נקרא על שמו.

ניסיתי למצוא משפט אחר, אך הוא שאב אותי.

בזמן האחרון, הקטעים שלי קצרים למדי- הא?

יומטוב,

I'm just one hell of a butler.