Something that I Wrote

דמות שחורה ואפלה, היא לא בדיוק שיא היופי. אבל היא מצאה את האומץ בתוכה לגשת אלי באמצע המסדרון, להרים אלי את עיניה שלמרבה הפלא, היו כחולות בהירות בניגוד לכל האופל שאפף אותה.

"גברים או נשים?" המילים בקושי יצאו מפיה וראיתי את לחייה מאדימות טיפ טיפה, שאם לא הייתי כל כך קרוב אליה עכשיו, מביט בה מלמעלה- אז כנראה שלא הייתי מבחין.

אני לא מכיר אותה אך היא מצאה לנכון לשאול אותי שאלה כזאת בכל זאת, אבל לא שיש לי מה להסתיר.

"גברים." עניתי וחייכתי אליה חיוך מזויף, מאולץ ומלא בחן. ממש קורן, אני יודע שאנשים אוהבים את החיוך שלי.

פיה התעקל לחיוך קטן ועצוב ועיניה נעצמו לרגע מאורך. היא כבר לא נראתה כל כך אפלה בעיניי. הלב שלי החסיר פעימה ללא סיבה אך חזר לקצב הרגיל והנכון. מי היא?

היא לא אמרה יותר דבר והתרחקה ממני בשקט ובשלווה, כמעט בלתי מובחנת מצד הסובבים אותה. צלליתה הקטנה והאפלולית נעלמה באופק.

באותו ערב נפגשתי עם אחד היזיזים שלי, בחור אנרגטי ומתוק. בכל פעם שראיתי את צבע עורו השחום, התשוקה התעוררה בי ואני תוהה למה לא כבשתי את ליבו כבר מזמן. כנראה שאהבה מצריכה יותר ממשיכה מינית.

הפעם הייתה שונה, התשוקה לא הגיעה- לא משנה כמה ניסיתי להתרכז בו, כאילו כל ניסיונות העבר נמחקו מזיכרוני. כשהוא נעמד על קצות אצבעותיו בכדי להגיע אל פי ולנשק אותי, פניה הופיעו אל נגד עיני, הדפתי אותו ממני בקלילות והתנצלתי.

"מה קרה?" הוא שאל אותי, מנסה להתחשב- אבל ידעתי שהוא פשוט רוצה ליהנות הלילה. וזה לא ממש משנה לו עם מי. ואני אופציה דיי טובה וזמינה רוב הזמן.

"פשוט לא במצב רוח." עניתי, מתחמק מהסיבה האמתית- שגם אני לא הבנתי אותה.

"האא, מבאס." הוא נאנח "רציתי... אתה יודע."

הוא גרם לי לפלוט אנחת ייאוש, אני תוהה לפעמים אם הומואים בכלל חושבים על משהו פרט לסקס. אני חושב שזה קשור להורמונים, לפחות בגיל הזה- הכל משתולל לו ורוצה לפרוץ החוצה. אבל לפעמים חוסר האכפתיות הורג אותי, האם זה הדבר היחיד שהוא מוצא בי?

מתוך כעס עליו, הצמדתי אותו לקיר שבחדרו בחוזקה- בתקווה למין פרוע וסאדיסטי היום. ברגע ששפתיי נצמדו לשלו והלשונות החלו במלחמה, היא שוב צצה בראשי ושוב הפסקתי את האקט. לעזאזל, מה קורה לי?

עזבתי את חדרו בלי לומר מילה, קיוויתי שיבין. מצב הרוח שלי ירד אל מתחת לאפס וקיללתי את דמותה בלי לשים לב. אני חייב לדבר איתה, היא לא יכולה להתערב ככה בחיי משום מקום ולהרוס לי את השגרה שהתאמצתי לבנות לעצמי.

"מצאתי אותך." עברו המילים בראשי וחיוך מרושע עלה על פניי, אני הולך למחוץ אותך, גברתי. היא ישבה בפינה הרחוקה בספרייה הקטנה של בית הספר, דלת הספרים, שהייתה מיועדת בעיקר בכדי להכין בה שיעורי בית וללמידה עצמית.

הפרעתי לשקט ששררה בו והתעמקה באיזה ספר שלא הצלחתי לזהות מה הוא. לא שהיה לי איכפת, זאת לא המטרה. היא הביטה בי מופתעת. התיישבתי מולה על יד השולחן הצר. המרחק עוד יותר התקצר, כשהנחתי את זרועותיי הארוכות על השולחן נשען קדימה, וראשי נתמך ע"י ידי הימנית.

"אז איך קוראים לך?" שאלתי, מנסה לא להיראות מתעניין יותר מדי, מעביר את מבטי על נקודות רנדומליות בחדר. היא התעכבה בתשובתה אך ענתה לבסוף,

"נטע." העברתי את מבטי אליה, היא נראתה מסוקרנת וזה תפס אותי לא מוכן.

"סאם." הצגתי את עצמי קצרות והיא רק ענתה ב"אני יודעת." אז היא יודעת, הגיוני, לא? הרי היא פנתה אלי ראשונה בסופו של דבר. אני רוצה להתקרב אליה ואני רוצה לשבור אותה לרסיסים, שתדע- שאיתי לא מתעסקים.

"את צריכה ידיד הומו במקרה? אני ממש טוב בתפקיד הזה." אמרתי עם החיוך שפיתחתי עם השנים, אף אחד לא עומד בפניו. אני חושב שהצלחתי להגיע אל ליבה, אולי לרכך אותה קצת, וי קטן לעצמי- היא חייכה אלי חיוך רחב יותר מהפעם הקודמת והנהנה קלות.

אני אעמיד פנים שאני משקיע בה, אבל אני אהרוס אותה. היא תרצה למות אחרי שאני אגמור איתה. לפעמים אני תוהה כמה רוע אני יכול להכיל בתוכי.

"אז הדבר הראשון שאני אעשה בתור הידיד הכי טוב שלך, זה לשנות אותך קצת." הוספתי "הרבה" בתוך ראשי. והיא הביטה בי לא מבינה. "מבחינה חיצונית." חייכתי שוב. זה חלק מהתוכנית, אמרתי לעצמי.