נתתי לה לחכות. היא
הופיעה בשער ראשונה מבין כולם ונשארה אחרונה אחרי שכולם עזבו את שטח בית הספר.
אנשים חלפו על פנייה בלי להבחין בה, כל כך בלתי נראית. היא הציצה בשעון שעל פרק כף
ידה כמעט כל חמש דקות. אני לא אוהב בנות שעונדות שעונים.
הבטתי בה מחלון כיתתי
הממוקם בקומה השנייה של בית הספר, היא לא הבחינה בי. נתתי לה לעמוד שם כחצי שעה
ורק אז יצאתי אליה. הלכתי ברוגע, לא ממהר לשום מקום. לא התנצלתי על האיחור
והתנהגתי כאילו הכול טוב, הכל כרגיל. היא לא אמרה דבר ורק הלכה בעקבותיי. כלבה
טובה, חשבתי לעצמי.
היא החלה ממש לעצבן
אותי כשסירבה למדוד בגדים שהבאתי לה בחנויות הבגדים השונות. בשביל מה אני כאן, אם
לא בשביל זה?
"את לא יכולה
להיות בסביבתי אם לא תתאימי את עצמך." אמרתי לה, הרוע שבי יצא מעט החוצה
בצורה בוטה. היא התבוננה בי עם העיניים הגדולות והחיוורות שלה, לא ידעתי היכן לקבור
את עצמי- העיקר שתפסיק לבהות בי בצורה הזאת. בכניעה רועמת היא לקחה את הבגדים
מידיי ונכנסה לתא המדידות. צעד קטן בשבילה, ניצחון בשבילי. למרות שלא הרגשתי שמח
כל כך. בסופו של דבר, אני צריך לבלות את זמני עם אישה שאני מתחיל לתעב במקום עם
היזיזים היפים שלי. כמה שבא לי להרגיש את עורם כנגד שלי, אבל קודם צריך לטפל בבעיה
הקטנה שנמצאת בתא ההלבשה מטר ממני.
היא יצאה ממנו אחרי
שעה ארוכה, גורמת לי לבזבז את זמני- צבעים בהירים יותר מאלה שנהגה ללבוש התאימו
לה. הגזרה שלה הייתה דקיקה כל כך, שהכול התאים לגופה. היא אוכלת בכלל?
"נו, מה את
אומרת?" שאלתי אותה כשאני מכריח אותה לעמוד מול המראה ולהתבונן בעצמה, ידיי
נאחזות בכתפייה ואני כמעט צמוד אליה מאחור. ריח מתוק של בושם שכמעט התנדף לגמרי
מילא את נחיריי, זה גרם לי להרגשה מוזרה. הבחנתי בסומק ורדרד על פניה כשהיא הגניבה
אלי מבטים דרך המראה. היא מתביישת ממני או משהו?
"אם עוד לא
הבנת, את קונה את זה." אמרתי,
"אבל..."
היא ניסתה למחות אך השתקתי אותה. היא נכנעה לי שוב. אני תוהה אם אני מתחיל להציק
לה. היא החליפה בחזרה לבגדיה השחורים וניגשה לקופה לשלם, היא לא נראתה מרוצה כל כך
אבל ניסתה בכל מעודה להסתיר את זה.
החלטתי שאני אפצה
אותה קצת, למרות שאני ממש לא חייב לה כלום, אז קניתי לשנינו שייקים בדוכן מיצים
ויוגורטים. הסתובבנו עוד קצת במרכז הקניות, השיחה בנינו לא קלחה. לא שרציתי לדבר
איתה בכלל. היא צריכה לשמוח רק מהנוכחות שלי לצידה.
הגנבתי מבטים לגברים
העוברים ושבים, מדרג אותם בראשי בסולם מאחד עד עשר.
בסביבות שמונה בערב
שלחתי אותה לביתה.
"אני אשמח אם
תלבשי אותם מחר לבית הספר." לחשתי לתוך אוזנה ואז הסתובבתי ממנה והלכתי,
משאיר אותה מאחור. לא הסתובבתי לראות את תגובתה.
התקשרתי לבחור שחייב
לי טובה מהשכבה, מממש עוד צעד קטן בתכנית שלי. הייתי מרוצה מעצמי ושרקתי לי
מנגינות מתחלפות בדרכי הביתה.
היום זה צריך לקרות,
חלק קטן מהתכנית שלי צריך להתממש. חיכיתי לכך בקוצר רוח, מצפה לאסמס שיודיע שהכול
יושם, תם ונשלם. אני אדם רע, אני יודע.
ישבנו כקבוצה בהפסקה
בכיתה, מריצים בדיחות כלליות ואחד על השני. כמו כמעט כל הפסקה, לא היה כל כך חדש
לי או מעניין במיוחד. כמובן שצחקתי, הרי חלקן היו באמת משעשעות. ידעתי שזה אמור
לקרות מתישהו בדקות הקרובות. קיבלתי אסמס, מופתע שזה כל כך מוקדם, אבל הוא לא היה
ממנו. פחדתי לקרוא אותו אך פתחתי אותו לבסוף,
"תעזור לי.
מאחורי אולם הספורט." היה תוכן ההודעה. לעזאזל, מה אני אמור לעשות עכשיו? אני
לא רוצה לעזור לה, אני הוגה הרעיון! משהו נצבט אצלי בלב, התחבטתי בעצמי דקות
ארוכות.
יצאתי מהכיתה בריצה,
מותיר אנשים תוהים מאחורי. קיוויתי שעדיין לא מאוחר מדי, ואולי קיוויתי להפך- אני
לא יודע. הגעתי למקום מתנשף, לא כל כך אוהב ספורט.
הוא נצמד אליה עם פיו
וידיו מרסנות אותה, עם גודלה היא לא יכלה להתנגד לו למרות שניסתה בכל הכוח. היא
לבשה את הבגדים שקנתה אתמול, כמו שביקשתי.
"היי!"
צעקתי והוא התנתק ממנה ופנה להביט בי, הוא נראה מבולבל. כשהיא לא הסתכלה, סימנתי
לו עם הראש שילך. הוא עזב אותה והלך, דופק בי מבט משועשע. לא ידעתי מה לעשות. לומר
משהו? לעזוב אותה בשקט?
התקרבתי אליה והיא
בתגובה נצמדה אלי בחיבוק, מטמינה את ראשה עמוק בחזי. פתאום ריחמתי עליה, פתאום
הבנתי קצת את הצד שלה. מה אני עושה לעזאזל? אבל מגיע לה, נכון? הרגשתי רטיבות היכן
שפניה היו, היא בוכה. אף פעם לא התמודדתי עם בכי של אישה, תמיד נמנעתי מזה. גם
כשזאת הייתה אמא שלי. אני לא טוב בדברים האלה.
עטפתי אותה עם ידיי,
מצמיד אותה חזק יותר אלי. נתתי לה להוציא הכל, עלי. תהיתי אם סבכתי את הבחור
עכשיו, אצטרך לשכנע אותה לא לומר כלום- שזה לטובתה. כן, בסוף אשיג את המטרה
הראשונית שלי.
הברזנו משאר יום
הלימודים והלכנו אליה. היא ביקשה שאשר איתה ולא יכולתי לומר לא. הרגשתי אחראי, אני
באמת האחראי.
החדר שלה, לעומת
הציפיות שלי היה בהיר יחסית- עם קירות ירקרקים עדינים ואריחים לבנים שכיסו את
הרצפה. המיטה הייתה ליחיד, בצבע ירוק כהה וסדין בצבע בז' כיסה אותה. כרית ירוקה
ושמיכה תואמת לסדין. יש לה משהו מהשילוב הזה של ירוק-לבן. כאילו היא אוהדת חיפה או
משהו, אבל אני דיי בספק שהיא מתעניינת בספורט.
היא הניחה את תיקה
מתחת לשולחן הכתיבה שלה ואני עשיתי כמוה, היא נשכבה על מיטתה וכיסתה את עיניה עם
יד אחת. אני בינתיים התבוננתי בספרייה הקטנה שלה, ספרי מתח בעיקר היו מסודרים על
המדפים. הכל מאורגן ונקי.
"לא חשבתי שדבר
כזה יכול לקרות לי." הופתעתי לשמוע את קולה, היא יודעת לדבר! לא אמרתי כלום
וחיכיתי שתמשיך.
"אני רוח רפאים
רוב הזמן, אני גם נהנית מזה- מהשקט הזה סביבי. אני חושבת שזה באשמתך, מה
שקרה." היא המשיכה, בלעתי את רוקי, מפחד לשמוע שהיא עלתה על התכנית שלי.
"זה בטח ישמע לך
טיפשי, אבל אני חושבת שזה בגלל הבגדים." היא אמרה, חייכתי לעצמי, אין סיכוי
שהיא יודעת שזה באמת באשמתי. עברתי לשבת לצידה על המיטה, העברתי את ידי על ראשה,
בשיערה החלק והכהה. תהיתי לרגע למה אני כל כך שונא אותה. התקשיתי למצוא תשובה, אבל
הנחתי שזה נמצא שם איפשהו בראשי. אני אזכר בהמשך.
היא הורידה את ידה
מפניה והתבוננה בי, חייכתי אליה חיוך מנחם, עד כמה שהצלחתי. היא החזירה אלי חיוך
וזה גרם ללב שלי להאיץ, כל כך נבהלתי מזה שקמתי במהירות בטענה שאני צריך ללכת
לשירותים. יצאתי מחדרה, סוגר את הדלת מאחורי. שטפתי את פניי והרגעתי את עצמי.
תתאפס. כשחזרתי, היא כבר החליפה לבגדיה חסרי הצבע. אני תוהה אם היא איי פעם תלבש
צבעים בהירים שוב.
"אני שמחה שאתה
כאן." היא אמרה וחייכה אלי שוב. למה את עושה לי את זה? למה את גורמת לי
להיזכר בזה שאני אדם מגעיל? אני רוצה לרצוח אותך.
"מה עשית שהוא
תקף אותך?" החלטתי להתנקם בה,
"שום דבר
מיוחד." היא ענתה "הוא ביקש עזרה, הסכמתי, ואז הוא לכד אותי שם."
"אז איך שלחתי
לי אסמס?" שאלתי,
"שלחתי לפני
שהוא תקף אותי, למקרה ביטחון." היא ענתה. תהיתי האם זאת האינטואיציה החזקה
שלה או חשדנות היתר באנשים. אז למה היא לא חושדת בי?
"מזליסטית."
אמרתי לה, היא לא חייכה. היא לא חשבה כמוני. חשבתי על מה יכול היה לקרות אם הייתי
בוחר להתעלם, לתת לו להמשיך לעשות בה מה שהוא רוצה. איך זה היה נגמר? האם הייתי
הורס את חייה לגמרי. מעניין באיזה שלב הוא היה מפסיק, אם היה מפסיק. נזכרתי בגופו
הצמוד אליה וזה הכעיס אותי. איך הייתי מגיב אם היה עושה מעבר לזה?
"תודה."
היא לחשה לי, חייכתי חיוך ממש מאולץ- אם רק הייתה יודעת את האמת. האם עדיין הייתה
מודה לי?
קיבלתי מסרון מאותו
בחור, שכבר לא חייב לי טובה, "מה נסגר?" שאל אותי. "כלום, אתה יכול
לעזוב אותה. אל תדאג, היא לא תגיד כלום." השבתי לו כשאני מתבונן בפניה
המסוקרנות.
"מה את
מסתכלת?" שאלתי,
"סתם." היא
ענתה.
"אהא."
עניתי. ברגע הבא היא התפתלה, מנסה להפסיק אותי כשאני מעליה ומדגדג אותה. היא צחקה,
פעם ראשונה ששמעתי אותה צוחקת. היה לה צחוק ממכר כזה, שגרם לי לצחוק גם. אחרי
התעללות של כמה דקות, נתתי לה מנוחה. ידיי עדיין מונחות על מותניה ומבטינו נעוצים
זה בזה. דחף נסתר גרם לי לרכון אליה, כשהבנתי מה אני מתכוון לעשות- עצרתי את עצמי,
קרוב אליה כל כך. נישקתי אותה על מצחה כדי שזה יראה שזאת הייתה המטרה מלכתחילה.
היא הסמיקה.
אין סיכוי. אין סיכוי
שהיא מאוהבת בי, נכון?
"אני חייב
לזוז." אמרתי לה "אני אדבר איתך מחר." אמרתי וקמתי ממיטתה. היא רק
הנהנה ונשארה במקומה. הראיתי לעצמי את הדרך החוצה.
מה לעזאזל זה היה
הרגע? אני הומו, הומו! אני אוהב גברים ונשים זה עם לא מושך בעליל. הייתי חייב
למצוא הסחת דעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
I'm just one hell of a butler.
