מי שמכיר אותי ממש ממש טוב יודע שאני לא אוהבת לבוא ולפתוח את הכל על השולחן,
אלא להבליג הלאה כאילו לא היה דבר ולהמשיך לחייך.
אני מודה שלא בכל רגע ידעתי לבוא ולומר תודה לכל אותם האנשים שמסביבי,
אלו שהרימו אותי מהקרקע, אלו שחיזקו כשצריך ואלו שהיו שם כדי לשמוע איזה מרמור קטן.
בזמן האחרון אני נמצאת במקום של לסלוח לעצמי על הדרכים בהם הלכתי,
לקבל ולהשלים עם הנעשה להבין שככה נבניתי ואין דרך חזרה וגם בטח שלא לחזור לאחור. המשכתי.
אני בטוחה שכל אלו שרציתי שיקראו שורות אלו יקראו אותן, אז לכם אני מודה מכל הלב.
איתכם גדלתי, החכמתי, למדתי להבדיל בין הטוב והרע,
למדתי שכדאי להילחם בשביל הדברים שעושים אותך מאושר,
אבל גם לדעת להרפות מהם כשזה כבר נהיה מכוער.
צברתי לי כל כך הרבה זכרונות נהדרים וקסומים עם אנשים טובים,
וגם זכרונות שפחות.
למדתי לקבל את השונה ואת האחר ממני, ולהבין שזה בסדר ומותר.
למדתי מה זה להיות שם בשביל מישהו אחר שצריך גם בשעות שהן לא שעות.
למדתי לסלוח על כל כאב קטן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
