אני חושבת שרק השנה התחלתי לממש את הרצון שלי להיות בהופעות רוק אמיתיות. אז לראשונה נסעתי לרוק עצמאות בידיעה שזה לא כמו פעם. שהרוק כבר קצת פאסה והאנשי הרוק קצת נעלמו, וילדי שנות ה90 כבר אינם. הגעתי לשם מרוגשת כי סוףסוף אני אחווה הרגשה אחרת בלי אנשים שאני נתקלעת בהם מדי יום. אני מודה שזאת הייתה חוויה אחרת אבל בטוח לא כמו שהייתה פעם. במיוחד שאביב גפן לא הופיע. אולי בגלל שהוא לא הופיע הרגשתי שאני חייבת לחזור הביתה ולשמוע שיר שלו.. שיר או שניים. הרגשתי פיספוס ענקי שלא הצלחתי לשמוע אותו בין כל ההמון. אני מודה שתמיד היה לי אליו רגש כלשהו, תמיד התעיינתי כשהוא הושמע, אבל לא עשיתי מזה יותר מדי. אז חזרתי הביתה ובאמת שמעתי שיר או שניים..ומשיר או שניים זה הפך לקצת יותר ואחרי 'האם להיות בך מאוהב' או 'אמש' התחלתי לחקור על השנים הללו.. שנים של יצירה, שנים של מילים אמיתיות ומוזיקה איכותית. הוקסמתי להקשיב לשירים חדשים-ישנים שלא ידעתי על קיומם, לשמוע צרחות, מילים אחרות, מוזיקה קצת שונה.. , לשמוע רוק. הפכתי להות גרופית אמיתית לרוק אמיתי. מאביב גפן הגעתי לעוד כ"כ הרבה להקות טובות שילד בכיתה ח' לא יודע שהן היו קיימות בכלל.. זקני צפת, החלונות הגבוהים, אביב גפן,קספר ,היהודים וכמובן שעוד המון. משם הגעתי למועדון מותולוגי, ששמו רוקסן. אם ילד שנות ה90 היה עובר כאן וקורא את מה שאני כותבת, אני בטוחה שהוא היה נאנח לעצמו ומרגיש געגוע קל לאותה תקופה, למועדון רוקסן. 'תופסים רוק טוב' זה היה שמו. וכמו שמו, כן הוא. 

נשמע מוזר ורדוד, אבל הייתי עושה כ"כ הרבה כדי לחוות את ימי שנות ה90, הרוק האמיתית והטהור שהיה כאן. ממש להזרק ישר לאיזה הופעה של אביב גפן ברוקסן או במופעי ערד שהיו בטח קסם אחד גדול. המילים הכ"כ נוגעות וצעקת הקהל ששר את השיר הכ"כ מיוחד ההוא.. אחח..

נכון שהתקופה לא הייתה זוהרת ואפילו די עצובה לנוכח אסון ערד או רצח רבין, אבל אי אפשר להתעלם משפע הכישרונות שהשנים הללו יצרו.

הייתי עושה הרבה כדי להזרק לשם, לחיות את חיי שנות ה90, החיים שבחוץ, החיים החיים ברחוב.. 

הייתי עושה הרבה כדי להיות אחת מילדי שנות ה90.