פתאום הבנתי שכבר הגיע היום הזה.יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
זה יום כל כך קדוש, שאני מפחדת להרוס אותו במילים מיותרות.
החיילים האלה, המלאכים האלה, הגיבורים האלה.
כל הדברים שהם היו, וכל הדברים שהם כבר אף פעם לא יהיו.
והם תמיד מחייכים בתמונות שהמשפחה מפרסמת אחרי הנפילה.
החיוך שלהם קפוא לו שם לנצח, והם כבר לא מחייכים. והם גם לא יחייכו.
ואם הם מאוד צעירים, אז גם הילדים שלהם לא, כי לא יהיו להם ילדים.
אולי באמת יש מעבר דרסטי מיום שכזה ליום העצמאות.
כי אנחנו צריכים לכאוב עליהם עוד, ולקוות שלהם לא כאב.
אלוהים, הארץ הזאת תמיד תדע מלחמה.
אלוהים, תגן עליהם. תשמור עליהם.
שיחזרו הביתה לאמא. או לילדים. אבל שיחזרו.
טקסט שכתב יאיר לפיד על היום הזה:
החמצה / יאיר לפיד
הם לא יגיעו לקונצרט הגדול של האהבה. הם
למדו את המילים והצלילים מקסטות שחוקות,
שהתגלגלו שוב ושוב בטייפים עייפים. אבל
כשהלהקה תעלה לבמה, האורות ידלקו,
ונערות
רכות-שיער יזקפו צוואר לבן – הם לא יהיו
שם.
הם לא יגידו לה: "אני אוהב
אותך". שוב ושוב
תרגלו את המילים, בחיסיון הלילה, מול
מראות
שבורות בשירותים צבאיים מדיפי ליזול. הם
בחרו
חולצה, שפשפו את הג'ינס, הניחו תמונות
מחזור
מתחת לכר. אבל מישהו אחר כבר יגיד לה את
המילים. הם לא יהיו שם. הם לא יתחתנו
לעולם.
לא יהיו להם ילדים. כשתישמע צווחת החיים
הראשונה, הם לא יהיו שם. הם לא ייסעו
לטיול
הארוך אל המדבר הצהוב. חבלי הסנפלינג
הגמישים כנחשים לא יתגלגלו אל תא-המטען.
המדורה לא תודלק. גיטרת העץ המעוטרת
בסטיקרים לא תישלף, ואף אחד לא ישכח את
הבית השני. וכשיתגלגל שיטפון פתאומי
לאורך
נקיק צר, הם לא יהיו שם.
הם לא ינעצו טלכרט כחול לטלפון אפור ולא
יודיעו שיגיעו, ולא יודיעו שלא. הם לא
ישקרו
שהכול בסדר, שלא צריך כלום, שיש להם
מספיק
כסף, תודה אמא. בשבת, מתוך הרגל, ישאירו
להם
את המפתחות של המכונית. אבל הם לא יהיו
שם.
הם לא ישתחררו. עד עולם ילבשו את מדי
האבן
המרובעים שלהם. תמיד יישארו סמל ראשון
אסף, סמל ראשון ניר, סמל ראשון גולן,
סגן אייל,
סמל ראשון צחי, סמל ראשון אבני, סמל
ראשון
ארץ ישראל, סגן אבי. הגדוד שלהם
יגיעו לבקו"ם, יחזיר ציוד, יקבל
תעודה וטפיחה.
והם לא יהיו שם. הם לא ילמדו. לא
בפקולטה של
החיים, לא בישיבה, לא באוניברסיטה.
"מאה
שנות בדידות" יישאר תמיד פתוח
בעמוד 120.
בית"ר ירושלים לנצח תהיה אלופת
המדינה.
התקליט הבא של פוליקר לא ייצא עד קץ
הדורות
כולם. כל-כך הרבה דברים עוד יש להם
לדעת,
בעיקר על עצמם, אבל הם לא יהיו שם. כשהם
מתים, אנחנו תמיד כותבים מי היו. אבל
הכאב
האמיתי הוא בגלל מי שכבר לא יהיו.
"הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתם בגן עדן"
מסכת פסחים נ, א
יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו.
אמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
