אני חושבת שחזרתי לתקופות האלו ללא שינה. מה שגם, היה לי אתמול התקף חרדה ופלאשבקים מהXונס אחרי חודש או חודשיים שלא היה. מרגישה נורא עייפה. פיזית, נפשית, כבר לא מבדילה בין השניים. הכל כל כך מבולבל לי ואני לא יודעת מאיפה להתחיל לסדר ומאיפה להתחיל לקצץ. פתאום אני מבינה כמה השיחות עם הפסיכולוגית חסרות לי וכמה הן היו מסדרות לי את המחשבות למשך כל השבוע ועושות לי סדר בכל הכאוס שהולך אצלי בראש.

וגם כל החוסר הזה איתו משגע אותי. יש אין יש אין יש אין. אולי אני כל כך רגילה לדברים מסויימים מהחצי לשעבר ופתאום כשהם לא קיימים אז זה מרגיש מאוד לא רגיל, מאוד שונה. אולי אני רק צריכה להתרגל ואולי אני בכלל צריכה להתעקש, שמגיע לי. אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי, או ממנו, או מהחיים שלי כרגע.

וכמו תמיד, החברים מצילים אותי מעצמי. נמצאים פה גם כשאני כבר לא נמצאת בשביל עצמי. מרימים אותי ומגרדים אותי מהרצפה ומוכיחים לי שאני לא לבד ושהם באמת תמיד כאן. לא רק כי קל לומר "אני תמיד פה ולא אעזוב אף פעם", אלא גם מיישמים. גם אם זה לבוא אלי בשלוש לפנות בוקר, להרגיע את ההתקף חרדה, לצאת איתי לטייל, לחבק אותי גם כשאני דוחפת ולהרדים אותי. ממש כמו תינוק בן יומו.

אז הכל מתנגש. הטוב עם הרע. ובאמת שהטוב מתעלה על הרע, אבל הרע כל כך בולט לי ומפתה שאני נשאבת אליו כמו במערבולת וכבר קשה לצאת. אז מצבי הרוח משתנים והימים נראים כמו אופוריה מוחלטת והלילות כמו גיהנום מתמשך. רגע אחד צוחקת ומשתוללת ורגע אחר מיואשת ובוכה.

שוב החיים מעמידים אותי במבחן, ולא נתנו לימים המאושרים של תחילת החודש להישאר יותר מדי זמן. אבל הפעם, בלי היסוסים, למרות שקשה וזה נראה מעט בלתי אפשרי, אני יודעת שאני אעבור את זה. ולא, לא כי יש לי חברים תומכים. ולא כי יש לי אהבה חדשה. ולא כי אני מתחילה טיפול שיקל לי על החיים בצורה משמעותית. כן, כן כי אני כאן בשבילי. וכן כי אני חזקה ועברתי דברים בחיים שאנשים לא עוברים גם עד גיל חמישים. וכן כי אני מאמינה בעצמי וביכולות שלי.

אבל רק שיעבור כבר, כי אין לי כוח וחשק לראות את עצמי כך, כל-כך בלתי נסבלת ובוכה ללא הפסקה.