"בסדר, אני באמת, כן, אבל חכי שנייה, אוקיי? אני חייב שתנסי להבין את זה, תראי, אני יודע שיש לי מצבי רוח. אני יודע שלפעמים אני כזה מרוחק. אני יודע שאז קשה להיות אתי, אוקיי? בסדר? אבל זה שכל פעם שאני מצבטרח או נהיה מרוחק את חושבת שאני עוזב או מתכונן לזרוק אותך- בזה אני לא עומד. בזה שאת מפחדת כל הזמן. זה מתיש אותי. זה גורם לי להרגיש כאילו אני חייב, כאילו, להסתיר את כל המצבי רוח שלי כי מיד את תתחילי לחשוב שזה קשור אלייך ושהנה אני עומד לזרוק אותך ולהסתלק. את לא נותנת בי אמון. את לא. זה לא שאני אומר שבהתחשב בהיסטוריה שלנו ישר מגיע לי אמון. אבל בכל זאת, שום דבר. כאילו יש אפס ביטחון, לא משנה מה אני עושה. אוקיי? אמרתי שאני מבטיח לא לעזוב ואת אמרת שאת מאמינה לי שהפעם אני אתך לאורך זמן, אבל לא באמת האמנת. אוקיי? פשוט תודי בזה, טוב? את לא נותנת בי אמון. כל הזמן אני הולך פה על ביצים. את מבינה? אני לא יכול להרגיע אותך כל הזמן."
שאלה.
"לא, אני לא אומר שזה נקרא להרגיע, זה זה רק ניסיון לגרום לך להבין- אוקיי, תראי, בחיים יש גאות ושפל, אוקיי? לפעמים אתה יותר בעניין ולפעמים פחות. ככה זה עובד. אבל את לא יכולה לסבול שפל. את נותנת להרגיש שאסור שיהיה שפל. ואני יודע שזה גם באשמתי, אוקיי? אני יודע שהפעמים האחרות לא בדיוק הוסיפו לך ביטחון. אבל אני לא יכול לשנות את זה, אוקיי? אבל עכשיו זה עכשיו. ועכשיו אני מרגיש כאילו כל פעם שאני פשוט מעדיף לא לדבר או שאני נהיה קצת מצוברח או מרוחק את חושבת שאני זומם לזרוק אותך. וזה שובר לי את הלב. אוקיי? זה פשוט שובר לי את הלב. יכול להיות שאם הייתי אוהב אותך קצת פחות או שהיה פחות אכפת לי ממך הייתי יכול לעמוד בזה. אבל אני לא יכול. אז כן, בשביל זה המזוודות, אני עוזב."
שאלה.
"ופחדתי- פחדתי שככה בדיוק תקבלי את זה. ידעתי, ידעתי שתחשבי שזה אומר שצדקת בזה שפחדת כל הזמן ובזה אף פעם לא הרגשת שאת בטוחה או נותנת בי אמון. ידעתי שזה יהיה 'רואה? אתה עוזב למרות הכול בזמן שהבטחת שלא תעזוב'. ידעתי את זה, אבל אני בכל זאת מנסה להסביר, אוקיי? ואני יודע שכנראה גם לא תביני את זה אבל - חכי- פשוט תנסי להקשיב ואולי לקלוט את זה, אוקיי? מוכנה? זה שאני עוזב אותך זה לא האישוש של כל הפחדים שלך לגבי. זה לא. זה בגלל הפחדים. אוקיי? את יכולה להבין את זה? מה שאני לא יכול לעמוד בו, זה הפחד שלך. בחוסר האמון ובפחד שלך ניסיתי להילחם. ואני לא יכול יותר. נגמר לי הדלק. אם הייתי אוהב אותך אפילו קצת פחות אולי הייתי יכול לעמוד בזה. אבל הדבר הזה הורג אותי, ההרגשה התמידית שאני תמיד מפחיד אותך ואף פעם לא נותן לך להרגיש בטוחה. את יכול להבין את זה?"
שאלה.
"זה באמת אירוני מנקודת המבט שלך, אני מבין את זה. אוקיי, ואני יכול להבין שאת לגמרי שונאת אותי כעשיו. ולקח לי המון זמן להביא את עצמי לנקודה שבה אני מוכן להתמודד עם זה ושאת לגמרי שונאת אותי בגלל זה ועם ההבעה שכאילו מאשרת לגמרי את כל הפחדים והחשדות על הפרצוף שלך אם היית יכול לראות אותו, אוקיי? אני נשבע שאם היית יכולה לראות את הפרצוף שלך עכשיו אז כל אחד היה מבין למה אני עוזב."
שאלה.
"אני מצטער, אין לי כוונה להפיל הכל עלייך. אני מצטער, זה לא את, אוקיי? הכוונה שלי, חייב להיות משהו בי כי אם את לא יכולה לתת בי אמון אחרי כל השבועות האלה או לסבול אפילו קצת גאות ושפל נורמליים בלי לחשוב שאני מתכונן לעזוב. אני לא יודע מה, אבל בטח יש משהו. אוקיי, ואני יודע שההיסטוריה שלנו לא משהו, אבל אני נשבע לך שהתכוונתי לכל מילה, ושעשיתי יותר ממאה אחוז מאמץ. נשבע באלוהים שעשיתי. אני כל- כך מצטער. הייתי נותן את כל היקר לי כדי לא לפגוע בך. אני אוהב אותך. תמיד אוהב אותך.
אני מקווה שאת מאמינה לזה, אבל אני מפסיק לנסות לשכנע אותך. רק תאמיני בבקשה שניסיתי. ואל תחשבי שזה בגלל שמשהו לא בסדר אצלך. אל תעשי את זה לעצמך. זה אנחנו, אנחנו היא הסיבה לזה שאני עוזב, אוקיי? את יכולה להבין את זה? שזה לא הדבר שתמיד פחדת ממנו? אוקיי? את יכולה להבין את זה? את יכולה אולי להבין שייתכן שפשוט טעית, שיש בכלל אפשרות כזאת? את יכולה לתת לי את המעט הזה, את חושבת? כי גם מבחינתי זה לא בדיוק תענוג, אוקיי? לעזוב ככה, לראות את הפרצוף שלך ככה ושהוא יהיה התמונה המנטאלית האחרונה שלי ממך. את יכולה להבין אולי שגם אני נקרע מזה? את יכולה? שאת לא לבד בסיפור הזה?"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
