אין לי זזמן וטעם לשקוע בעוולות העולם

אפשר להסתכל על הכל בעצב

כי כולנו מתים בסופו של דבר

מעולם לא הרגשתי סיפוק כמו זה

מפעם לפעם עולה במוחי תמונה של ברק חותך את השמיים ופוגע בעץ

ככה פחות או יותר אני מרגישה שהסיכויים שלי להתאהב נראים. למרות שזה לא נכון בכלל אני יודעת. 

ובכל זאת, ככה אני רואה את זה.

לכן במקום להלחם אני פשוט מנסה לשחרר מעצמי את תחושת האכזבה, ובמקום אני משתדלת להתרכז בהווה.

היום בדרך חזרה מהעבודה הבייתה נסעתי על האופניים  כששוב אני מוציאה את התמונה הזו מהראש מנסה להנות מהנסיעה כשלפתע אני רואה את האפס שבגד בי עם החברה הנרקומנית שלו. 

עצרתי מולו- "היי מיצ"

- אתה יודע שמגיע לך אגרוף לפנים נכון? (ממש לא צחקתי אלא להפך, דיברתי ברצינות תהומית מה גם שהוא היה מודע לעובדה הזו שאם אתקל בו זה מה שאעשה, דאגתי להעביר את המסר דרך חבריו בחודשים שעברו מאז המקרה)

- כן יאללה אני מוכן

ירדתי מהאופניים , הפשלתי שרוולים,  והופס אגרוף ראשון בחיים שלי הגיע לו לאוזן.

תמיד הייתה לי חתיכה קטנה בפאזל שהפריעה לי שלא מצאתי

תמיד רציתי לחוות איזה משהו שלא קיים בעולם האמיתי

אז לפניי יומיים מצאתי אותה.

בערך.

שתיתי בלילה טיפה של אסיד

ויצאתי לרקוד בפסטיבל הגדול

היו לי הורים ששמרו עליי

ונתנו לי לשחות באקווריום

בהתחלה כולם נראו לי מפחידים וריקים כמו זומבים

אבל אז החלטתי שאני קופצת ועוברת צד

חלק ניסו לטרוף אותי, או סתם להראות שהם גדולים ממני

שחו שם כמו בלגונה קטנה

גם דגיגונים קטנים שעוברים מדיי פעם הסתובבו במקום..

"רק אל תגעו בי" 

ומשם זה הפך ל

"זובי זה שלי"

ואבא ואמא כרישים 'פרוסקי' תמיד היו שם מאחורי

מקפצים להם

מתנערים

וזה נמשך ונמשך

ומר די'גיי שהגיע מרוסיה מטורף הכניס לשם גם את פיל קולינס ווולאלט דיסני

ולא יכלתי להפסיק

עד שאכלתי ת'מצה המזדיינת 

שחתכה לי ת'דלקה

ושברה לי ת'גב

אז בנימוס ולב שלם (וגב שבור)

אמרתי 

"ביי לעכשיו!"