הרבה זמן שלא יצא לי לרשום כאן, בעיקר בזמן שהייתי בזוגיות.

לעיתים הרגשתי שזה חסר, פעמים אחרות הרגשתי מאושרת כ"כ שכאילו אין מה לפרוק.

אז מערכת היחסים הראשונה שלי תמה. אחרי שנה וקצת..

אזרתי אומץ והפסקתי את מה שהיה אמור להסתיים זמן רב קודם לכן.

אזרתי אומץ ואמרתי לעצמי שמגיע לי משהו אחר.

הפכתי לאדם שאני לא, הזנחתי את נפשי.

הייתי עיוורת, בכיתי הרבה, סבלתי בשקט 

אז הגיע הזמן לסיים את העניין.

הפרידה התחילה יפה, שמחתי מזה אבל מאז הכל התכער.

חברה אמרה לי שאי אפשר להיפרד בטוב ושזה באמת יסתיים לחלוטין.

היא צדקה.

רק עכשיו כשזה נהיה מכוער מצד שנינו זה נגמר לחלוטין.

מה שנותן לי פתח לאט לאט להמשיך בשלי, להתקדם הלאה, להיפתח לעולם.

אחד הדברים הקשים שהחזירו אותי לאחור הוא הביקורתיות של אנשים סביבנו בעקבות הפרידה.

נוצר מין מצב כזה שבגלל שאני הצד החזק יותר כביכול, זה שיזם את הפרידה

אז מצבי בסדר גמור, בזמן שהוא המום, שבור לב, מחפש נחמה ואוזן קשבת בכל מקום שרק יימצא.

מעבירים עליי ביקורת מפה ועד הודעה חדשה, בוחנים כל צעד שלי, כל מעשה שלי, כל צחוק שלי,

כל אינטרקציה שלי עם גבר, כל לייק באינסטגרם וכל לייק בפייסבוק.

בהתחלה אמרתי לעצמי שאני חזקה, שלא אכפת לי מה אנשים אחרים אומרים

כל עוד יש לי את החברים שלי והקרובים אליי שיודעים מה אני שווה ומי אני באמת.

אבל זה התחיל לרמוס אותי מבפנים.

מחשבות של פעם חזרו להדהד בראשי.

ביקורתיות כלפיי עצמי.

אבל מה אני אשמה? אני בסך הכל חייה את חיי, בצורה שאני רואה לנכון ובדרך שאני רוצה.

נפרדתי מהבנאדם. אני לא חייבת לו כלום!

למה עדיין מותחים עליי ביקורת בלתי פוסקת?

למה מורידים אותי למטה, משפילים אותי עם המילים האלה וההתנהגות הזאת?

הנפש שלי לעולם לא תהיה באמת חסינה וחזקה כמו שהייתי רוצה לצערי..

חייבת לעבוד על החוסן הנפשי שלי, אחרת כל אחד יצליח לרמוס אותי בקלות רבה מדי.

אבל איך?