אני מכירה את עצמי יותר ממה שאתם יכולים לדמיין,אני מכירה את עצמי כל כך הרבה שאני שונאת את זה,שונאת את עצמי,ולפעמים אני מרגישה שאין לי עם מי לדבר,אולי לכתוב את פוסט הזה יעזור..
עכשיו את אומרת שהשתניתי,מאז הדיאטה,שפעם זה לא היה ככה,שלא היו לי טענות,שלא הייתי מוזרה כמו עכשיו,שהביטחון העצמי שלי לא מי יודע מה,שאני שונאת את עצמי.אבל את צודקת!כן אני שונאת את עצמי ולא אכפת לי מהביקורות של כולם על זה,זה מה שאני רואה,את השומנים,הגוף הארור הזה,וכל מה שאני עושה זה רק לחטוא,אני אוכלת ואוכלת,מרוב הרעב שבתוכי אני לא יכולה לעמוד בזה,לכן אני כל כך שונאת את עצמי,אני לא בשליטה,אין לי עם מי לדבר על זה מישהו שיעודד אותי לרזות,לכן אני בדיכאון,לובשת בגדים שמסתירים את החטאים,אם חושבים על זה זה כמו מטאפורה,החטאים שאני עושה בסוף אני משלמת עליהם,ביוקר....
כל כך קשה לי,אני לבד,כל החברות שלי לא מתייחסות אליי,ואת אומרת שזה בגללי כי אני מתנהגת רע,אני מרגישה חלשה,ואני יודעת שאני בנאדם שלא יכול לסבול להיות לבד,אני זקוקה לאוזן קשבת,אני זקוקה לתמיכה של מישהו שיבין מה בלב שלי,כי עד עכשיו לא שפכתי את רגשותי כלפי מישהו,וכולם חשבו שאני בנאדם שמסתדר לבד אבל בגלל שאין לי ביטחון עצמי אני לא מראה את זה שאני לבד מתוך החשש שיחשבו שאני חלשה ואין לי אפאחד,אבל זה מה שכרגע אני מרגישה..
בודדה וחלשה....