מאז
שהשתחררתי הכול הפך לגיהנום, כאילו.. הפעם אני באמת לבד, לאחותי בכלל לא אכפת ממני
בשום אופן, חברה שלי עדיין בצבא ואין לי כול כך אפשרות לראות אותה.
החברים
שהיו לי פה- שכחו אותי כנראה, הם יודעים שהשתחררתי ובכול זאת הכול רופף על קצה חוט. אין לי עם מי לצאת\ לדבר.
החבר
שאמור להיות החבר הכי טוב... עבר עלינו כל כך הרבה שאנחנו בקושי ידידים והוא תמיד
בקטע של היהיה בסדר, לפעמים אני חושבת שאני צריכה לעזוב אותו לנפשו והבעיה הכי
גדולה שאני מאהבת בו והוא אוהב אותי כמו אחות גדולה .
ואין
לי עם לי לדבר יותר.. אני שקועה ברחמים עצמיים כמו איזה ילדה בת 10 שלקחו לה את
הבובה כי היא התנהגה לא יפה וזה נמאס לי.
וכל
השאר: אף אחד לא תומך בי יותר.. כולם חושבים שאני כבר בוגרת שאני צריכה ללכת לעבוד
כדי שאני אוכל לחיות ולאכול וכו... אבל אף אחד לא מבין שאני לא מוכנה לזה עדיין.
אני
רוצה להגשים את החלום שלי ולמישהו אכפת? לא! הרי חלומות נשארים בגדר חלומות.
ההשראה שלי נמוגה ואני פשוט רוצה לזרוק הכול ולקרוע הכול- כי מה זה שווה.
כולם
סובבים תמיד סביב כסף כסף ועוד כסף... נכון שזה חלק חשוב מהחיים אני מבינה את זה
טוב מאוד- אבל זה לא החלק הכי חשוב וזה מה שמעצבן אותי!
באמת
מצד אחד אני פשוט רוצה להיות לבד בפינה החשוכה שלי ולבכות ושאף אחד לא ישים לב
אליי
ולפעמים
אני צריכה את התשומת לב הזאת. שמישהו יבין מה עובר עליי ולא סתם יאמר שהכול יהיה
בסדר.
ולמה
אני תמיד צריכה לחפש את זה במקומות כמו סרטים או ספרים ולאכול את עצמי מבפנים בגלל
שזה בחיים לא יקרה.
מה
קרה לנסיך על הסוס הלבן שתמיד קיוויתי שיבוא להציל אותי? WELL NEVER GONNA happened כי זה רק חלום!
זה
עצוב וכואב ואני לא יודעת מה עוד...
אין
לי אף אחד לסמוך עליו באמת... כמו שתמיד ידעתי... נשארתי לבד.
גו
נסטיה >_>
הנה אני- נאיבית כמו תמיד וחושבת שהעולם יכול להיות מושלם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
yukisama