"כשנגמרות לך השאיפות, מתחילות לך הנשיפות".
נכון לעכשיו אני מוגדרת כאדם חסר שאיפות בחיים. יש דברים שאני רוצה, כל אחד חושק במשהו. אבל העולם שלי לא יתמוטט אם הדברים אותם אני רוצה לא יהיו לי בחיים. אני אדע להסתדר בלעדיהם. אולי אהיה עצובה קצת, אולי טיפה אבודה רק מעצם העובדה שהתרגלתי לרעיון לתוכנית מסודרת בחיים שלי.
אבל אני לא אעשה הכל כדי להשיג את המטרה הזו.
או שיותר נכון - עדיין לא מצאתי את המטרה שבשבילה אני אעשה הכל.
פה באוניברסיטה אני מוצאת אנשים בסיטואציות בהן הם מפגינים רגשות כל כך חזקים לגבי הלימודים, כל כך הרבה תשוקה, שאיפה ורצון להצליח. כל כך, עד שזה הורס אותם. אני לא טוענת שאני לא מרגישה אבודה מדי פעם, אבל תגובות קיצוניות שכאלו, כמו שלהם, לא חוויתי ואני לא מאחלת לעצמי שלא לחוות. (אני גם חייבת לציין את העובדה שזה לא שלא אכפת לי אם להצליח או לא, אבל להישאר קצת מעל הממוצע, דיי מספק אותי).
בעבר, ועדיין פה ושם, אני מקנאה בחברים שלי פה שיודעים מה הם רוצים לעשות עם עצמם. הם יודעים למה הם לומדים את מה שהם לומדים. הם יודעים למה הם צריכים לשאוף כדי להצליח ולהגיע למטרה שלהם בחיים. אך בימים כאלו (יותר נכון שבוע כזה), שבו אני נוכחתי ליותר מדי משברים, אני שמחה שאני מסתפקת במועט.
יש לי דברים שאני רוצה לעשות, ולאט לאט עושה אותם. הם לא דורשים הרבה מאמץ ולא משנים את פני כדור הארץ, אבל משמחים אותי. אני שמחה שהשאיפות שלי לא מותחות את הגבול שלי.
אולי יום אחד אתבגר, או שפשוט ימאס לי מלהיות רק קצת מעל הממוצע. או להיפך, אולי חברים שלי יתבגרו ויבינו שלפעמים גם לא מקבלים את מה שרוצים בחיים, ולחיות בלי זה יותר קשה, יותר מאתגר ויותר מכשל (ומזוכיסטי, אבל ניחא).
אז לי עוד לא התחילו השאיפות, אני נושמת לרווחה בינתיים.
לפחות בתחום האקדמאי שבחיים שלי. לפחות זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
