זה רק טיפות של גשם, זה לא המבול

עבר עליי סופ"ש טוב, נהדר ואפילו אני יכולה להגיד שמעולה.

אולי זה בזכות הספונטניות שפקדה עליי, ככה יצא שעניינים תוקתקו להם ברחבי הארץ, ואני הייתי במקום הנכון, בזמן הנכון.

ההרגשה הזאת, הטובה, נגררה לה גם ליום ראשון.

עוד בשעות הקטנות של ליל שבת נקלעתי לשיחה עם חברה מאוסטרליה ולשיחה עם עוד אחת, שעבדה איתי עד לא מזמן. הלכתי לישון עם חיוך ואחרי שלוש שעות וקצת כבר התייצבתי לי בבסיס, והתחברתי למחשב.

המצב רוח הטוב הזה, ליווה אותי לאורך כל המשמרת, אחריה ועד להיום בבוקר.

ואז ראיתי את ההודעה, שהיה פיצוץ בדימונה, יש הרוגים, נפגעים וזהו.

קראתי אותה שוב ושוב, לנסות להבין במה מדובר, אולי פספתי משהו בין השורות של הצג הדיגיטלי.

אחרי כדקה או שתיים, הראתי למישהי אחרת. היא הסתכלה עליי, שאלה למה לא הקראתי בקול רם, משכתי את הכתף הימנית כמו ילדה קטנה ואמרתי שאני לא רוצה.

היא כן הקריאה בקול רם, ואז התחנה בטלויזיה שונתה לאיזשהו ערוץ חדשות.

ואז כבר לא היה כיף.

וקשה לי לחשוב שהאנשים שאיתי, יודעים מה זה שיש פיגוע בנתניה, פיגוע בת"א, מחבלים פה, חייל חטוף שם.

1:15 -

ועכשיו כמה שעות אחרי,

הכל בסדר, כאילו כלום לא קרה.

מעניין מתי זה ירדוף אותי, אם בכלל, כל עניין הצבא הזה.