הגעתי למצב מגניב שדווקא עכשיו, בלב ההכנות לפסח בבסיס, אני תקוע בתרחיש מורכב מאוד מבחינה הלכתית. יכול להיות שסתם מזמן לא למדתי דינים כמו שצריך, ויכול להיות שבאמת המצב יכול לבלבל גם רבנים.
העלתי את הסיטואציה ב"פינת ההלכה" בפוסט האחרון בבלוג המוכר שלי. מאז קיבלתי כיוונים שונים ומשונים לחקירת המקרה.
מדובר במעדן שוקולד "דני" שקיבלנו בבסיס, והוא שוהה מדצמבר האחרון על כוננית בחדר שלנו.
המעדן הפך להיות בעל ערך סנטימנטלי רב עבורנו, ואמרנו שלא נוריד אותו מהכוננית בחדר עד השחרור של אחד מחברי החדר.
עד שלפתע נפל לי האסימון- המעדן איננו כשר לפסח. לשמור אותו בחדר בטח שלא נוכל, אבל האם נוכל להטמין אותו באיזה מקום במהלך הפסח ולאחר מכן להחזיר אותו לכוננית בחדר, או שמא יהיה מדובר ב"חמץ שעבר עליו הפסח" (שגם בו אסור להשתמש)?
בואו ננתח את המצב השטותי הזה:
ה"מעדני" שלנו הוא לא באמת שלנו. מעדן השוקולד נקנה ע"י כספי המדינה והצבא והגיע מהמפעל שלו על "בסיס מזון-מרכז" בצריפים ומשם הגיע במשאית אל הבסיס שלנו ואל המקרר בחדר האוכל, משם לקחנו אותו ביחד עם משיכת ארוחת הבוקר אל המקרר שבמטבחון המרפאה שלנו.
אם עקבתם עד עכשיו, לא נראה לי שיש למישהו בעלות על המעדן הזה. גם לאחר שהוצאנו את המעדן מן המקרר והנחנו אותו על הכוננית, לאף אחד אין כל עניין לאכול את המעדן. למעדן אין בעלים חוקיים.
מצד שני, אספנו אותו אלינו, הנחנו אותו על הכוננית בחדרנו, קשרנו אליו קשר סנטימנטלי והחלטנו שעל גופתנו המתה שמישהו יזיז אותו משם או יפתח אותו לפני שמישהו מאיתנו משתחרר.
האם קשירת הקשר הזה סביב אותו מעדן הופכת אותו להיות תחת בעלותי ותחת בעלות חבריי לחדר?
במידה וכן- המעדן הזה הוא החמץ שלי!
השאלה היא אם המעדן הזה בכלל "ראוי למאכל כלב".
בפסח, אין כל בעיה של "בל יראה ובל ימצא" בחמץ שבכלל לא ראוי לאכילה. גם הסבונים שכתוב עליהם "כשר לפסח" זה חרטה אחת גדולה, כי לא צריך כשרות לפסח לסבון. גם כלבים לא אוכלים סבון.
השאלה היא, האם אוכל מקולקל ופג תוקף הוא כן ראוי לאכילת כלב? לא יודע מה איתכם, אבל ראיתי כלבים שאוכלים מהרצפה. אני באמת לא יודע אם מעדן שוקולד ששהה על כוננית במשך 4 חודשים לפחות הוא ראוי לאכילת כלב או לא ראוי.
במידה וכן (והמעדן המקולקל ראוי למאכל כלב)- המעדן הזה הוא עדיין חמץ!
מצד שני, המעדן איננו "חמץ גמור". הוא לא עשוי מבצק שהחמיץ (בצק העשוי מאחד מחמשת מיני דגן- חיטה, שעורה, שיבולת שועל, כוסמת ושיפון, שנתלשו מן הקרקע ושהו מעל 18 דקות במים בלי שילשו אותם, ובכך נחמצו) ומהותו אינה חמץ.
מדובר במעדן שוקולד שכנראה יש ברכיביו גם חמץ (וגם זה לא בטוח), ולכן הוא נקרא תערובת חמץ.
דבר כזה, למה לנו לשרוף? גם אם לא היה לנו אליו ערך סנטימנטלי, פשוט חבל על האוכל. אפשר לבצע מכירת חמץ לגוי.
כשאנחנו שורפים את החמץ- אנחנו יודעים שהלך עליו. כשאנחנו מפקירים את החמץ (זורקים אותו ומגלים דעת שאין לנו עוד כל חפץ בו)- לא נדע מה יעלה בגורלו.
אבל כשאנחנו מוכרים את החמץ לגוי, אנחנו גם ערבים למה שיעלה בגורלו וגם יכולים לראות אותו בלי שיחשב לחמץ שלנו, או חמץ שעבר עליו הפסח (כי אין איסור לראות חמץ שהוא לא שלך, לכן נוהגים במקומות רבים, כמו בסופרים ומפעלי מזון, לבצע מכירת חמץ עם גויים, ולאחר הפסח יקבלו בחזרה את המוצרים שלהם, וכך לא נגרמים להם הפסדים).
עפ"י המנהג, אני יכול לבוא אל חבר בדואי מהבסיס, עם שטר מכירת חמץ שנוסח ע"י הרבנות ואפשר להוריד אותו באינטרנט), לבקש ממנו להביא לי סכום סמלי (אפילו שקל), לסכם שהמעדן ההוא שלו לתקופת הפסח, בבקשה שלא יפתח אותו או יעשה בו שימוש לרעה, לאכסן אותו באחד המחסנים של המרפאה לתקופת החג, וככה נדע שהמעדני שלנו בריא ושלם.
לאחר פסח נוכל להוציא את המעדן ולהניח אותו בחזרה על הכוננית בחדנו, בידיעה שהוא בוטל והוא איננו חמץ שעבר עליו הפסח.
*****************
אז למען ההחמרה-
נניח שהמעדן הזה נחשב בבעלותי, ונניח שהוא מכיל חמץ, ולכן הוא החמץ שלי, ונניח שהוא ראוי למאכל כלב.
כל שעליי לעשות זה למכור המעדן עם שטר מכירה לחברי הבדואי.
כמובן שלא אעשה זאת לפני שהתקשרתי לקו הכשרות של תנובה (או שטראוס, לא זוכר של איזו חברה המעדן) כדי לשאול אם יש ב"מעדני" רכיבי חמץ, כי אם לא-זה מקסימום קטניות, וזה יכול גם לעמוד על הכוננית בחדר מול הפרצוף שלי בכל חג הפסח, בלי שתהיה עם זה בעיה הלכתית כלל.
למסקנה ההלכתית הזאת הגעתי אחרי התיעצות עם שני רבנים, עם אבא, עם יעקב ועם מגיבים בבלוג שהעלו לי נקודות.
שיהיה לכולנו פסח כשר ושמח!