רק שאני, בניגוד לרוב הציבור, חושב שהאי-שוויון בנטל במדינה הוא לא כזה מוחץ. ולא, אני לא חרדי ולא ערבי. אני דתי לאומי, בן 22, לקראת שחרור מהצבא, אחרי שעזבתי את הישיבה הגבוהה שלמדתי בה שנה והתגייסתי לשירות מלא של 3 שנים. זאת אומרת- אני אובייקטיבי לחלוטין בכל הסיפור.

ועוד משהו שיש לי ואין לרוב הציבור- זה ידע בנושא הישיבות הגבוהות וישיבות ההסדר ובגיוס החרדים לצה"ל.

אז לפני שאתם מגבשים דעה בנושא, הנה כמה עובדות שאולי לא ידעתם, ואולי הגיע הזמן לעשות איתן קצת סדר:

בראש ובראשונה: לחרדים אין פטור משירות צבאי\שירות לאומי!

אני יודע שהרבה אנשים טועים וחושבים שיש להם, אבל זה לא נכון. לבחור חרדי בן 18, שהחליט ללכת ללמוד בישיבה הגבוהה (משהו די ברור ולגיטימי בחברה שלהם) על חשבון הגיוס לצה"ל, אין שום פטור מהשירות הצבאי! 

בחור כזה שמחליט ללכת לישיבה בסך הכל דוחה את הגיוס לצה"ל באופן זמני!

כמו שעושים מחוננים שרוצים לסיים תואר, או אידיאליסטים שרוצים לעשות שנת שירות, או סתם אנשים שהגיוס בא להם לא טוב והם רוצים קצת לדחות אותו בטענה כזו או אחרת. גם חרדי שנכנס ללמוד בישיבה, גם הוא דוחה את הגיוס. הוא מביא מסמכים מהישיבה בה הוא הולך ללמוד, כותב על מספר השעות השבועיות בהן הוא לומד, כותב מה הוא לומד ואיך הוא לומד, מחתים את ראש הישיבה או הרב שלו או המשגיח או כל אחד שאמור לאשר שהבנאדם לא משקר חלילה, נוסע עם המסמכים ל"לשכת הגיוס", ושם ב"מדור בייניש", מצהיר על "תורתו אומנותו". אני כרגע לומד תורה, זו האומנות שלי ובזה אני עוסק. נראה מה יהיה בהמשך.

את התהליך הזה עושה בנאדם חרדי שנכנס לישיבה בידיעה שהוא הולך לשבת וללמוד שם כל חייו, ואת התהליך הזה עושה גם אחד שהתקבל לצנחנים ומחליט קודם ללמוד שנה בישיבה, בידיעה שעוד שנה הוא חוזר ללשכת הגיוס, מבטל את מעמדו כבייניש (תורתו אומנותו) ומתגייס לצנחנים. את התהליך הזה גם עושה בנאדם שיודע מראש שהוא מתגייס למסלול "הסדר" או ל"חוק טל". זו דרך ידועה ומפורסמת לדחיית השירות. וחשוב להדגיש שמדובר בדחייה, כי לגברים אין פטור מצה"ל מטעמי דת.

אם הפכת להיות בייניש- אתה נדרש בכל חצי שנה לחדש את מעמדך כבן ישיבה ולחזור על אותו תהליך עם המסמכים והנסיעה ללשכת הגיוס.

מסלולי "חוק טל" ומסלולי "הסדר" אלו מסלולים שבהם תקופת הלימוד בישיבה ותקופת השירות הצבאי מחולקים יחדיו לתקופה של כ-5 שנים. השירות הצבאי (לרוב שירות קרבי) יהיה קצר יותר, אבל גם בתקופת הלימוד בישיבה אתה "מחוייל" ויש לך זכויות וחובות כלפיי הצבא והישיבה. כמעט בכל שלב אפשר להחליט שאתה ממשיך עם הצבא לפיקוד או קצונה או סתם ל-3 שנים (שזה כמובן מעבר לזמן שאתה מחוייב אליו במסלול הזה). כמו כן, בתום 5 השנים של המסלול, אתה אזרח לכל דבר ועניין, אבל רבים וטובים ממשיכים עם עולם התורה ונשארים ללמוד בישיבה בראש שקט, אחרי שסיימו שירות צבאי סדיר (אבל ממשיכים לטחון מילואים כמו כולם).

ובכן, אני מכיר 3 דרכים:

דרך ראשונה- פטור רפואי\נפשי במרמה. זה קורה בד"כ בקהילות חסידיות מסוגרות. אין להם כח ל"משחקים הבירוקרטים" של המדינה, ולכל קהילה כזאת יש איזה רופא או קצין קומבינטור שיארגן להם בקלות את הפטור הנכסף.

זה כמובן לא תקין ולא בסדר בעליל, אבל מדובר בקומבינה שלא קשורה לעולמם הדתי. פטור כזה יכול להוציא כל אחד עם אותם קשרים, ויש מספיק אנשים כאלה גם בעולם החילוני.

דרך שנייה- סירוב פקודה וכלא.

גם אני ישיבתי בכלא הצבאי, ולא בגלל סירוב פקודה או השתמטות, אבל יצא לי לשבת שם. ראיתי שם לא מעט אנשים שהחליטו שהם לא מתגייסים. חלקם באו ללשכת הגיוס ואמרו "MAKE ME", וחלקם פשוט נשארו בבית עד שתפסו אותם "לוכדי עריקים".

השיטה פשוטה: אתה מסרב להיות חייל- נכנס לכלא הצבאי לתקופה קצרה. חוזר לבקו"ם- שוב מסרב להיות חייל- שוב נכנס לכלא הצבאי לתקופה קצרה.

אחרי כמה חודשים של בלאגנים- הצבא כבר רואה שאין טעם לגייס מישהו כמוך ונותן לך את הפטור.

אותם אנשים שעושים את זה (חרדים וחילונים כאחד) דוגלים בשיטת "עדיף לסבול כמה חודשים מלסבול 3 שנים" (מה-גם שהם לא כל כך סובלים בכלא הצבאי, ואפילו יש להם ים של זמן לשבת וללמוד תורה, בדיוק כמו שהם היו עושים בישיבה).

דרך שלישית- השתקעות בישיבה.

מין הסתם, בנאדם כמוני, שלמד שנה בישיבה הגבוהה (והיה צריך להצהיר "רק" פעמיים ש"תורתו אומנותו") ולאחר מכן עזב את הישיבה, דינו ממש לא כדין בנאדם בן 33 שיושב כבר 15 שנה בישיבה, לומד מהבוקר עד הלילה, נשוי כבר 10 שנים עם 5 ילדים (בלי עין הרע) וממשיך להצהיר למדינה ש"תורתו אומנותו". כן, הבנו שתורתו אומנותו. למעשה, אני לא מכיר את החוקים על בוריים, אבל אני בטוח שמבנאדם כזה כבר לא ידרש להתגייס אפילו לא לשנה תמימה.

ובכן, הדבר פשוט. את התורה קיבלנו, עפ"י האמונה, לפני יותר מ-3,000 שנה.

עם ישראל הלך בדרך התורה ועבר דורות רבים בארץ ישראל ובגולה, תחת איומי שמד, גזרות והרבה מלחמות. כולם עסקו בתורה. היתה סנהדרין, היתה לשכת גזית, היה בית מקדש, התורה היתה העיקר של עם ישראל. רבני הקהילות היו האנשים שאנשי הקהילה היהודית הסתכלו עליהם והעריצו והעריכו אותם.

לחמנו גם, כמובן. אי אפשר לשבת ולחכות לנסים. אבל עם האמונה הזאת והמסורת הזאת שרדנו כל השנים והגענו בסופו של דבר לארץ ישראל.

עכשיו, כשאנחנו יושבים בארץ ישראל, מה צריך להשתנות? למה צריך להחליט שכולם ככולם מתגייסים לצבא ולא משנה מה.

ברור שהאידיאל הוא שכולם יתרמו ויתגייסו ויגנו על המדינה מוקפת האויבים שלנו.

אבל אם מישהו באמת מקדיש את כל כולו וכל חייו מהבוקר עד הערב ללימוד תורה (שבעיניו ובעיני רבים אחרים, כולל סב-סבכם שלא זכה להיכנס לארץ ישראל) רוצה להמשיך לעשות זאת למען עם ישראל כמו שאבותיו ואבות אבותיו עשו במשך 3,000 שנה- מי אנחנו שנמנע את זה ממנו?

ואם מישהו רוצה לשלב בין לימוד תורה למען עם ישראל ושירות צבאי למען עם ישראל, מה שבסופו של דבר גם נותן לנו אחוז גבוה של חיילים סדירים יותר בוגרים ובשלים, למה לעצור את התופעה הנהדרת הזאת?

הרי מי שרוצה להתחמק מהשירות הצבאי- יעשה את זה ב-2 דרכי ההשתמטות הראשונות שהצגתי (פטור רפואי\נפשי או סירוב פקודה וכלא), שהן פשוטות ומהירות יחסית וכ-40% מהציבור החילוני משתמש בהן.

ומי שרוצה לשלב בין לימוד תורה לשירות צבאי- זה מבורך ביותר. וזה שהשירות הצבאי שלהם יהיה (לרוב) קצר יותר משל אחד שהתגייס בגיל 18 ל-3 שנים, זה בד"כ יפוצה בכך שהבנאדם יתגייס בוגר יותר ולתפקיד איכותי. מה גם שלימוד התורה שלו הוא למען עם ישראל, ואת שירות המילואים שלו הוא יעשה כמו כולם.

ומי שיושב ולומד מהבוקר עד הלילה בישיבה, שתאמינו לי, זה ממש לא פיקניק, ובכל שנה מחדש מצהיר על "תורתו אומנותו" ועושה את זה למען עם ישראל- כנראה שזו באמת דרכו בעולם וכנראה שהתרומה שלו תהיה גדולה למען עם ישראל, לא פחות מכוכב ריאליטי או מספורטאי מצטיין שבזכות התרומה הרבה שלהם לעם ישראל זוכים לתפקיד צבאי בו הם מגיעים לפתוח ממטרות בבסיס פעם בחודש.

אני לא מכיר את הנתונים המדויקים, אבל ב-5 השנים האחרונות, מספר החרדים שמתגייסים לשירות צבאי שילש את עצמו, פחות או יותר. כך גם לגבי היציאה לשוק העבודה בחברה החרדית. ולגבי עמותות ההתנדבות? שם אחוז החרדים הוא הגבוה ביותר (וכך זה היה גם לפני 15 שנה).

בחברה החרדית מבינים שמושיטים להם יד. הבעיה היא שנותנים להם יד, הם מושיטים יד בחזרה- ואז נותנים להם כאפה מצלצלת. במקום לחבק ולתמוך בחרדים שלאט לאט מתערבבים לגמרי בחברה שלנו, אנחנו מתעסקים בכפייה.

זה מבגר, זה מבשל, זה מקל על בני הישיבות שמתגייסים, זה מגייס אנשים עם יותר מוטיבציה ויותר איכות, זה נותן לנו להבין וללמוד מי מתאים לשבת על התחת כל היום ומי לא מתאים לזה (כמו שאני לא הייתי מתאים לזה בעיניי) וישתלב יותר בשירות רגיל של 3 שנים.

אף חרדי לא בא לחילוני ואמר לו: "פרזיט! למה אתה לא אומר תהילים רבע שעה ביום למען עם ישראל? למה אני צריך לשבת כל היום על התחת וללמוד תורה למען עם ישראל ואתה לא מקדיש אפילו רבע שעה ביום בשביל זה? איפה השוויון בנטל איפה???", אז למה החילונים, שגם מתוכם יש אחוזים גבוהים של השתמטות גרידא, צריכים לצאת נגד תופעות שהן לא השתמטות ולא התחמקות משוויון ונטל אלא ההפך הגמור מהן?

יש מישהו שאחרי קריאת הפוסט הזה עדיין חושב שאסור לאפשר את המסלולים הללו ושהם באיזשהו מקום יוצרים אי שוויון בנטל?