ביום ראשון הקודם יצא לי לקרוא "מכתב למר ביבי נתניהו" שפורסם ב"סטטוסים מצייצים".

לאחרונה זה נהיה סוג של טרנד כזה, לשלוח לראש הממשלה מכתבים וירטואליים בפייסבוק ולייעץ לו איך לנהל את המדינה.

המכתב הנ"ל זכה להיות אחד משלושה-ארבעה מכתבים שזכו לפרסום הגדול ביותר ולכמות הלייקים הגדולה ביותר.

אותי, משום מה, הוא ממש ממש תפס. ולא, זה לא בגלל שאני חייל, ולא, זה לא בגלל שחסר לי כסף. המכתב ההוא תפס אותו בגלל שהוא מגוחך בצורה כל כך מושלמת, שבעצם הוא היה החלק שהיה חסר לי בפאזל שאני כבר שנה שלמה מנסה לסיים. הפאזל הזה נקרא "למה יש לי אנטי לא לגמרי ברור כלפי המחאה החברתית?".

המכתב:

להלן רשימת הנקודות שהפריעו לי במכתב:

-ערד מתלונן על כך שאין לו מספיק כסף למותרות כגון סיגריות, אלכוהול, שווארמה, פחית, בורקס, סרט וארטיק בים.

-כדי שהתלונה על המותרות תראה לגיטימית, הוא גם "מאיר את עיניו" של ביבי לכך שזה לא רק עניין המותרות, ושיש חיילים שאין להם תמיכה כלכלית מההורים. נראה לי שערד התבלבל קצת בין המש"קית ת"ש שלו ובין ראש הממשלה (עקיפת סמכויות קטנטנה...)

-הוא פונה עם "הבעיה" לביבי, כאילו ביבי יצר אותה, וכאילו לא מדובר במצב שהיה עוד מאז שסבא שלו היה בצה"ל (מעניין אם סבא שלו היה כותב מכתב כזה לבן-גוריון).

-אלפי אנשים אהבו את המכתב, ואני מאמין שלפחות חצי מהם לא שמו לב שמדובר בתלונה שהפתרון שלה הוא תוספת לתקציב הביטחון שזה אומר-על חשבון האזרחים (בניגוד למחאה החברתית).

-פרט שולי קטן: "מר ביבי נתניהו"?! ללא ספק זוכה בתואר "המכתב הרשמי ביותר" לשנת 2012.

הנקודות המגוחכות הללו במכתבו של ערד בעצם האירו לי כמה פרטים שגרמו לי להבין למה מאז ומתמיד לא הייתי חלק פעיל במאבק החברתי הזה.

1. המטרה: מאבק למען חומר!

זה נכון לדאוג לביטחון הכלכלי שלך, אבל זה לא נכון להיאבק למען הכסף. וזו מלחמה על הכסף! מלחמה על החומר.

אף אחד מהנאבקים לא הומלס. אף אחד מהם גם לא יהיה הומלס. אבל בכל זאת כולם מוחים על הדיור.

מעולם לא רדפתי אחרי הכסף. זה פשוט לא אני. זה נכון שחשוב לתכנן מהלכים קדימה ולהיות חסכנים ולדעת איך להשתמש בכסף (תשאלו את אלון גל). אבל זה לא נכון שהחיים צריכים להתנהל על פי הכסף. ככה אני רואה את זה.

תפסיקו לשאול איפה הכסף (רק עכשיו אני קולט שאשכרה קמה בישראל מפלגה שהרעיון העיקרי שלה הוא כסף...פשוט כסף!), תתחילו לחיות. תלמדו, תעבדו, תקימו משפחה.

כי זה מתחיל ממחאה יחסית לגיטימית על בעיה באמת די לגיטימית, וזה מגיע למחאה על העלאת מחירי הסיגריות והאלכוהול. באמת, אולי נמחה גם על המחירים הגבוהים של הפלזמות ומחבטי הגולף?

2. האמצעי: מאבק כוחני, דורסני וצבוע!

אני כבר לא מדבר על כל השקרים שמאכילים אתכם או הפוליטיקה שעומדת מאחוריי המחאה כיום (תראו כמה מיתוסים אפשר לנפץ לכם סביב המחאה). אני מדבר על כך שהמחאה היא לכאורה חברתית, אבל היא ממש לא כלל חברתית. כל ציבור חושב שמגיע לו ולא מגיע לציבור השני, אבל במשחק הזה לכולם מגיע (למי יותר ולמי פחות) וכל דבר בא על חשבון השני.

והכל בגלל ביבי!

וביבי לא החלטי, וביבי משתמט וביבי רוצח.

זה הגיע גם לניפוץ שמשות של חנויות, זה הגיע גם למכות וזה הגיע לבחור ששרף את עצמו.

כתוב "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים". במקרה של סילמן, הוא גם שרף את עצמו וגם הלבין פני חברו ברבים. אז מה יצא לו מזה?

לפי דעתי, התשובה לשאלה "איפה הכסף?" היא מאוד פשוטה: אין כסף!

זהו, הלך, נגמר, התפוגג. היה כסף, השתמשו בו בשביל משהו חשוב. לא יודע למה בדיוק, אולי משהו שקשור לביטחון שלכם כדי להציל את התחת שלכם שתוכלו לשבת במדינה הזאת בלי לחטוף טיל לפרצוף. אולי, אני לא אומר במאה אחוז, אבל זה המצב-אין כסף. הוא הלך למקום טוב יותר.

אז אתם יכולים להמשיך לרדוף אחריי הכסף ולהחליט שעד שזה קורה אתם יוצאים לרחובות ושולחים מכתבים ל"מר ביבי" ולא מביאים ילדים (כי עדיין אין לכם ביטחון כלכלי), ואתם יכולים לחיות, ולחיות בכיף, כמו הרבה אנשים שאני מכיר, שהתחתנו כשהם חיילים ואולי אפילו לפני הגיוס, והם שוכרים דירה במרכז, והם עובדים קשה והם מאוד עייפים. אבל בסופו של יום הם חוזרים הביתה שמחים בחלקם. זאת אומרת, עשירים.

תפסיקו להתפלג חברתית, לרדוף אחרי הכסף ולדאוג לתחת ולעתיד שלכם, ותתחילו לחיות!

ואני אסכם את הפוסט במשפט יפה של נעמי שמר: "החיים יפים, כדאי לכם לחיות".