המגירה שלי

עברך ועתידך ידועים לי

ככף ידי שלי.

גורלך שזור בעטי,

ומעשיך נטמעו בדיו.

בובת חוטים פשוטה שלי,

אל תפחד כלל וכלל.

אומנם אתה נתון לרחמיי,

אך חייך הם שלך בלבד.

עם ידיים קשורות לצלבי עץ,

וצלבים שאני מחזיק בידיי,

אתה צוחק, בוכה, אוהב ונשבר,

והכל מול עיניי צופים הנסתרים ממך.

ואם הינך מודאג,

הסר דאגה מלבך.

מכיוון הידיים שמחזיקות את צלבי חייך,

תלוייות אף הן בידי צלבי עץ אחרות.

"אתה אף פעם לא ידעת כמה אני רוצה לנשק אותך" חשב עידו בליבו כשליטף בעינייו את עמית. "אף פעם לא ידעת כמה רציתי להרגיש את גופך עלי". עידו ליטף את בטנו מתחת לחולצה מלאת ריח הסיגריות. עמית פשוט שכב על המיטה עם הבגדים שלו, עייף מהמסיבה שהשניים יצאו ממנה. טעם האלכוהול בפיו של עידו לא נתן לו מנוחה. הוא פשוט המשיך להסתכל על גופו העייף, אך מלא העוצמה של עמית. "אף פעם לא ידעת כמה רציתי לחקור את גופך" המשיך עידו "ולראות מה שוכן לו מתחת לבגדים. הצצות קטנות בחדר המלתחות לא מספיק בשבילי, הו לא, אני רוצה לדעת כל סנטימטר, אם לא מילימטר בגופך. איך זה היה גורם לך להרגיש עמית, אילו ידעת? ואילו היית יודע שבמיטה שלך שוכן אוייב עם פני כבשה? מה זה היה גורם לך להרגיש? האם היית מרגיש נבגד? או שהיית מרגיש בודד? ואולי שניהם?" עמית התהפך והפנה את גבו הכחוש אל עידו. "דנה, המלכה שלך שכה שנואה עלי. איך היא חטפה לי אותך? אבל היא לא הצליחה להפריד ביננו. אתה עדיין בא אלי כדי לדבר עלייה. אני שומר את הסודות שלך כיומן של מתבגרים. אני חוף המבטחים שלך, ואתה תמיד חוזר אלי בסופו של דבר, גם כשהעולם כל כך טוב אלייך." עידו שלח את ידו אל עמית, אך לא נגע. הוא רצה להרגיש את עמית מרחוק, להרגיש את הכח שלו. "אילו יכולתי פעם אחת, פעם אחת להרגיש את מה שאני כל כך רוצה" ולפני הצליח לתפוס אותה, דמעה נפלה על המיטה החמה. "בוגדת. הישארי איפה שאני מחזיק אותך תמיד!" צעק בליבו עידו על הדמעה. "הישארי איפה ששמרתי אותך כל אותם שנים כשהלב שלי נסדק, פעם אחר פעם. כמו מתי שעידו אמר לי שהוא מאוהב, כמו הפעם בו רבנו שנינו  על דבר מטופש ולא דיברנו, כמו הפעם שבו הוא אמר לי שאני החבר הכי טוב שלו. את תשארי איפה שאני מחזיק אותך, כנסיכה שבוייה ללא נסיך." עידו הרים את פניו אל עמית, שכעת פניו הסתכלו על עידו מבעד לעפעפיים. עידו נדם. הוא פשוט בהה בעיניו העצומות של עמית ולא חשב על כלום. ואז, כפטיש על קרח עמית שבר את דממת המחשבות של עידו בחיוך. חיוך תמים מתוך חלום. חלום, שעידו כה רצה להצטרף עליו, להתמוסס בו כמו הקצף שבין הגלים. "אילו היית בוחר בי" נשך עידו את השפתייו. "אילו אני הייתי נושק לך את החיוך הזה, מחמם אותך בגופי ולוקח אותך בידי, היית רואה עולם שלם שלא הכרת. חופים רומנטים של שקיעות היית מרגיש, וגשמים חמים של כרבול היית מקבל. אלו טיולים היינו עושים בבקרים, וחיבוקים בלילות, ואילו הרפתקאות של אושר היית מגלה, אילו רק היית לוקח את ידי ובא, יד שאני החבאתי ממך. אתה כמו עוקץ נעים, והרעל שלך כסם ממכר אותי עוד ועוד. איפה אתה עמית? איפה אני? איך שנינו כל כך קרובים במיטתי ואנחנו כל כך רחוקים? מתי כבר תראה אותי? שוכב פה על אי, אי ירוק מדשא ושמיים כחולים נטולי עננים. שוכב שם וממתין לשום דבר. אוויר חם ממלא אותי, ומדי פעם פרפרים קופצים לבקר... ושירת הציפורים עולות מהרקע, והפרחים נראים רוקדים למעננו..." ובתמונות אלו נפלו פניו הרטובות של עידו על הכרית, ונשמותיו נרגעו סופסוף.

בבוקר, כשקם עידו, עמית כבר לא היה, אך כלי המטבח השמיעו רעשים. לאט, כשהוא מנסה להגבר על הסחרחורת, עידו קם ושפשף את עיניו. במטבח, עמית הכין טוסט וקפה. "בוקר" אמר עידו צרוד. "הו בוקר טוב" אמר עמית בשמחה, והסתובב לראות את עידו. "לקחתי לך חלק מהבגדים טוב? שלי ממש מסריחים. אה ועשיתי מקלחת, נשארו מים חמים." עידו התיישב בעדינות על הכסא, מנסה להבין איך הוא מביס את הכאב ראש והבחילה שפוקדים אותו. "קח" אמר עמית והגיש לו קפה "אחד וחצי סוכר, כמו שאתה אוהב". לאחר רגע הוא הגיש גם חצי טוסט לעידו והתיישב גם הוא.  "ממש השתכרת הה?" עידו הרים את מבטו אל עמית, מעכל את מילותיו ואז החזיר הנהון. "וואו, אתה לא מבין כמה בנות פספסת, כמה בנות!" עמית הרים את הקול. עידו עדיין היה במבט מושפל, עם העניים על הקפה. "אם לא היה לי את דנה... ממממ.... אתה היית צריך לתפוס לך אחת." "לך..." אמר עידו בלחש. "האמת שזאת אשמתי," המשיך עמית, לא שומע את עידו, "היית שיכור כל כך, אני הייתי צריך לארגן לך מישהי" "לך..." עידו חזר, הפעם בקול. "מה אמרת?" שאל עמית. עידו הרים את מבטו ואמר לעמית בפנים "לך מפה". עמית הסתכל רגע, לא מבין. "אמ... קרה משהו" "פשוט לך מפה" אמר עידו, יותר חזק. "זה משהו שעשיתי? זה משהו שאמרתי?" עידו קם ואמר בקול "אני רוצה שתעוף מפה עכשיו!!" עמית הסתכל רגע, מבולבל, לא מבין מה קרה. הוא הפיל את מבטו על הקפה, לקח לגימה אחרונה, הרים את המעיל שלו שהיה על הכיסא ויצא מהדלת. אחרי דקה שעידו הסתכל על הדלת הדוממת, התפשט במקום במקום ונכנס למקלחת, שם הקיא באסלה, ניגב את פיו והתקלח. הוא ניקה מגופו את ריח הסיגריות, את ריח הקיא שהיה על גופו, ואת הליכלוך שהרגיש. כשיצא מן המקלחת ראה את הדירה השוממת שלו ואמר "אני חייב לעשות שינוי פה."

אומנם זה לא נראה ככה, אבל זה סיפור על האקס..

נווד יקר, הלכת רבות,

והדרך עומדת להסתיים.

רגליך הרכות והבלויות עומדות על שפת

דרך חדשה, דרך שלא הכרת.

אך אל תירא ממנה,

לך אליה בעיניים קרועות.

עם התיק שגדל עם כל כפר ועיר

עם מכתבים אשר אומרים לך לך,

עם כוכב נוצץ אשר בוהק ברקיע

ולב פועם פעימה ועוד אחת.

קח את כל אלו ותדע שאתה מוכן,

לקראת הדרך שאף אדם לא ילך בשבילך.

אמרו שיש מפלצות בדרך, אמרו שיש גם פיות,

שים את כל אלה מאחוריי ראשך וצעד עוד צעד.

כי מה שווה מילת אדם זר,

מאשר עינייך הרואות?

נווד יקר, רק אל תשכח,

שבכל ההמולה וההמון הרב

אל תאבד את הגוון שלך.

אנשים יעכירו אותך, וגם יבליטו אותך

אך אל תיתן לאף אחד לשנות אותך.

נווד יקר, מילותי באות לסיום

ואומר רק זאת לך.

אם עייפת מללכת, ורגליך עייפות מנשוא אותך,

אם נפלת בדרך ואין אדם מלבדך,

הרם ראשך אל השמיים וקרא,

הם תמיד שם, הם תמיד בשבילך,

רק הושת להם ידך והם ירמו אותך מייד,

חבריך שרכשת במשך המסע.

שיר שכתבתי על סוף הקורס שלי בצבא.

לדעתי הוא הולם כל סיום