אני ירדן, ומה שביני.

פרק שלישי.

אני מצטערת אם במהלך הפרק הגדלים של הכתב שונים,

אני לא מצליחה לתקן את זה ..

נכנסתי הביתה, ראיתי את המכונית של ניר, סימן שהוא חזר..

אני חושבת שהוא די חוגג בשעות אלו, כי ראיתי בכניסה נעליים של בחורה- והם בהחלט לא שלי, ואני חושבת ששמעתי קולות אנחה קטנטנים מחדרו.

אוקיי, בוחרת להתעלם ולהמשיך.

פינקתי את עצמי באמבטיית קצף, צחצחתי שיניים, שמתי תחתונים וחולצה ענקית של ניר, והלכתי לישון. הילדה הכי שמחה עלי אדמות J

-

קמתי בבוקר. האנגאובר מטורף. אין לי מושג מה קרה אתמול בלילה, ולמה קמתי מחוייכת.

קמתי במכה. בלי אקסטרה התכרבלויות. כאב לי הראש, כ"כ כאב לי הראש.

צחצחתי שיניים וירדתי למטה, צמאה לנורופן. אבל, כמובן- אי אפשר לאכול על בטן ריקה !

הכי לא רעבה, אבל- וואטאבר. הכנתי לי טוסט עם גבינה וקפה.

אכלתי במהירות,  רק רוצה כבר לקחת את הכדור האומלל הזה בתקווה שיעביר את כאב הראש הנורא.

אחרי חמש דקות של בליסות מהירות ללא כל הנאה סיימתי לאכול ובלעתי את הכדור.

עייפה מוות. חזרתי לישון ב- 15:00 .

התעוררתי ב- 17:30 , וכשקמתי, הכל לאט לאט חזר אליי.

דניאל, המסיבה, השתייה, הנשיקה.

מה עשיתי ? למרות שהוא הכי חמוד בעולם, ממתי אני ככה ?

ממתי אני מתנשקת ככה עם בנים שאני בקושי מכירה 5 שעות ?

ועוד בן שהכרתי במסיבה ?!

אין ספק, השתייה עשתה את שלה.

איזה הרגשה זוועה, הרגשה שאני כזאת זולה.

התחרטתי. כ"כ התחרטתי.

למרות שבאיזשהו מקום שמחתי שהכרתי כזה בן אדם, בן אדם מושלם מבחינתי .

ספונטני, מצחיק, טיפה אדיש [טיפה !!!!], אופטימי, אמיתי, פתוח, חמוד, משוגע- בדיוק כמוני !! הוא בדיוק הטיפוס שלי.

כמובן שהמראה שלו הוא רק בונוס מדהים.

אני חושבת שנשארתי במיטה משהו כמו שעה אחרי התעוררותי, רק מהרהרת וחושבת על העתיד, עם דניאל.

מה אני ככה קופצת על עתיד איתו ? אני לא מכירה אותו. אני לא יודעת אם הוא בעניין.

בסופו של דבר, נמאס לי מהמחשבות האין-סופיות על הילד הזה.

די, מספיק.

היה קצת קר, הייתי רק עם חזייה ותחתונים. קמתי, שמתי טרנינג אדום וקפוצ'ון אפור ענקי של Gap  וירדתי לסלון.

ניר ישב שם עם תפוצ'יפס וראה פמילי גיי. באמת שאין על הסדרה הזאת. אלופה !!

בעודנו בולסים תפוצ'יפס ומתפקעים בלי צחוק הפלאפון צלצל.

"הלו ? "

"תגידי מה את מפגרת ?? את יודעת כמה חיפשתי אותך אתמול ?? לא מצאתי אותך, בסוף חזרתי !!" . אביב.

"תירגעי, חזרתי עם מישהו שהכרתי. בסביבות 7 הייתי בבית. וכן, אני יודעת שקבענו בחמש אבל הייתי שיכורה ולא שמתי לב לשעה. סליחה תעזור ?" J

"הופה ... מי זה המישהו ?" דילגה על שלב ה-אני מצטערת ששחכתי ממך.

" דניאל.. הכרנו במסיבה .. הוא מי"א, לומד בבצפר שלנו"

|תסלחו לי אם אני רושמת בצפר ולא בית ספר, אני מורגלת כבר מכיתה ו' J |

"חתיך ?" אלוהים יעזור לה. זה נראה לי הדבר היחיד שמעניין אותה.

בעצם, כן. זה הדבר היחיד שמעניין אותה בגברים.

"חתיך לא נורמלי את לא מבינה" !! אומרת בינתיים כשאני חושבת על איך המדהים הזה פנוי . מתה על השיחות האלה שלנו.

"מי זה מי שאת מדברת עליו כ"כ לטובה ? הכרתם אתמול ? במסיבה ?" ניר שאל אותי.

"ניר, דניאל, מחר, בצפר" אמרתי לאביב בקמצנות יתרה של מילים.

אבל זה בסדר, אנחנו מבינות אחת את השנייה ככה.- הכוונה הייתה : ניר שמע אותנו שדיברנו על דניאל, אז נדבר כבר מחר בבצפר.

וכך נוצר הצירוף "ניר,דניאל,מחר,בצפר" מקווה שבהמשך תבינו לבד :]

בדיוק כשנגמר פמילי גיי, נזכרתי שיש לי מחר מבחן מסכם בהסטוריה. סיוט. לא התכוננתי !!!!

בלי לומר מילה לניר, קמתי מהספה ורצתי לעבר החדר במחשבה שאני הולכת לישון בחמש. בבוקר. במקרה הטוב.

"I am beautiful in every single way.. " הצלצול המזהה של יובל.

עם כמה שאני מתה עליו, אני לא יכולה לדבר איתו עכשיו. אנחנו יכולים להחליט שאנחנו מדברים שתי דקות, אבל נגלוש לשעות. ואני יודעת שזה יקרה אם אני יענה. ואין מצב שאני נכשלת במבחן מסכם.

העלמתי מרעשי הפלאפון ופתחתי את ספר הסטוריה.

אחרי משהו כמו 5 פעמים שיובל התקשר, נכנעתי, יובל אף פעם לא מתקשר יותר מפעם אחת.

"הלו ?" עניתי בטון שאלה, למרות שאני כבר יודעת מי זה.

"ירדן .." הוא היה נשמע מדוכא מתמיד. דאגתי, תמיד יובל הוא האופטימי שבחבורה. תמיד חושב חיובי, תמיד מחייך.

"מה קרה ?" שאלתי בדאגה.

"ירדן ? את יכולה לבוא אליי ? זה לא לטלפון. אני חייב לדבר איתך. אני צריך אותך כל כך" בד"כ התשובה האוטומטית כשיש מבחן היא לא. אבל, הוא צריך אותי, ובלי לחשוב פעמיים עניתי "שתי דקות אני אצלך" לא טרחתי להחליף את הקפוצ'ון הגדול, רק החלפתי את הטרנינג האדום בג'ינס ואולסטאר לבנות גבוהות.

אספתי את השיער המבולגן לקוקס מרושל, ויצאתי. יובל במרחק כמה דקות ממני.

נכנסתי אל הדלת. מצאתי אותו על המיטה. בוכה. ממתי יובל בוכה ? בחיים  לא ראיתי אותו בוכה. ידעתי שמשהו קרה. שזה לא כמו שציפיתי על בחורה. הוא תמיד אומר שתבוא אחת יותר טובה אחרי, הוא לא מתעסק כל כך בבחורות שבוגדות, עוזבות. הוא פשוט עובר הלאה.

התקרבתי אליו.

"מה קרה יובל ? אתה צריך משהו ? תספר לי .. "

יובל שתק וחיבק אותי.

נתתי  לו זמן להירגע. רק הבטתי בו בדאגה.

הוא הפסיק לבכות, אבל עדיין היה אפשר לחוש בעצב המוחלט בעיניים שלו.

"ירדן .... " אמר בעצבות שלא ראיתי כמותה.

"יש לי .." הוא הפסיק. הבנתי שקשה לו להגיד את זה.

"עדיין לא אמרתי לאף אחד, חוץ מהמשפחה אף אחד לא יודע את זה.. "

"מה יש לך ? מה קרה יובל ?" עניתי בבהלה .

"עשיתי בדיקות דם סטנדרטיות " הוא הפסיק. ואני שתקתי.

"אמרו לי שיש לי איידס" אמר ונשם עמוק.

קפאתי.

לא היה לי מושג מה להגיד במצב כזה.

התחלתי לבכות, כ"כ עצוב לי, אני כ"כ אוהבת אותו. ידעתי שזה מחלה שלא עוברת. עד הקבר היא תלווה אותו.

"איך זה קרה ?" שאלתי אחרי רבע שעה, תוך כדי הבכי.

"אני לא בטוח, אבל לפני חודש בערך שכבתי עם מישהי במסיבה .. היא לא הזכירה כלום על איידס, בטח גם היא לא ידעה "

"לא היה לך קו" קטע אותי.

"לא היה לי"

לא היה אכפת לי כבר מהמבחן המזדיין בהסטוריה. לא היה אכפת לי מכלום. רק מיובל.

ראיתי שהוא צריך קצת זמן לבד, להתפרק.

לחשתי לו באוזן "אני תמיד אהיה פה בשבילך. שלא תשכח את זה. בחיים" ויצאתי מהחדר.

בדרך חזרה הביתה התפרקתי. בכיתי כ"כ הרבה.

הגעתי לפתח הבית. ניגבתי את שארית הדמעות בחולצה. לא רציתי שידעו שבכיתי. לא רציתי שיתקפו  בשאלות. למרות שהוא לא אמר את זה, אני מכירה את יובל. הוא לא יירצה שאני יספר לאף אחד. אולי חוץ מאביב, היא ידידה טובה שלו בדיוק באותה מידה כמותי.

אבל העדפתי לא לדבר איתה על זה, לא להתקשר, בטח הוא כבר

יגיד לה.

נכנסתי הביתה כשראשי מכוסה בכובע של הקפוצ'ון, מנסה כמה שיותר להחביא את פניי הנפוחות.

הגעתי בשלום לחדר, וישר נכנסתי למקלחת. לא היה לי כוח לשום דבר. בד"כ במקלחת אני בוכה הכי הרבה. לא בכיתי . בכלל. לא במקרה הזה. אני חושבת שבכיתי כ"כ הרבה שכבר יבשה לי אספקת הדמעות להיום. אבל הלב שלי בכה במקום העיניים.

הייתי כ"כ מדוכאת, אבל זה בטח כלום לעומת מה שיובל הרגיש.

יצאתי מהמקלחת עם מגבת קצרצרה, היה לי חם. לא יודעת למה, לא בגלל הטמפרטורה בחדר. פשוט היה לי חם. נכנסתי למיטה רק עם תחתונים.

כשקמתי בבוקר, הדבר הראשון שעשיתי זה להסתכל במראה. בהשתקפות נתגלתה אליי ילדה עצובה, עם עיניים אדומות ונפוחות. לא הכרתי את עצמי. בחיים שלי לא בכיתי כ"כ הרבה כשגם בבוקר העיניים עדיין היו טריות מבכי.

לא רציתי שיראו אותי ככה. לא רציתי ללכת לבצפר. רציתי שהמוח שלי יהיה ריק ממחשבות.

שמעתי את הצעדים של אמא, בטח נכנסה להעיר אותי. שמתי חולצה וישר נכנסתי למיטה והנחתי את ידיי על הבטן.

"קומי ירדן, כבר 7 וחצי חמודה" אמא קראה לי, בזמן שפתחה את האור שדאגתי לכבות לפני בואה.

היא נעצרה והביטה בי. מבט מודאג עלה על פניה.

"מה קרה לך חמודה ? כואבת לך הבטן ?" שאלה כשהבחינה שידיי מונחות על הבטן. מאז שהייתי קטנה, כשכאבה לי הבטן, אוטומטית הידיים שלי נשלחו לעבר הבטן. אבל עכשיו זה היה מזוייף.

"כן אמא, אני ממש לא מרגישה טוב. בכלל לא" עניתי לה.

"את מרגישה שאת לא יכולה ללכת לבצפר ?"

"לא אמא, אני לא מסוגלת" אמרתי. טוב שהיא לא יודעת על המבחן בהסטוריה.

"טוב, תישארי לנוח ואחר הצהריים נלך לרופא" אמרה וסגרה את הדלת.

נזכרתי במבחן, פתחתי את היומן וראיתי שהמועד ב' רק עוד שבועיים. מזל.

פתחתי את הטלוויזיה, והיה החיים הפשוטים.

אני חושבת שראיתי 5 דקות ונרדמתי. אחרי הכל, לא בא לי בקלות להירדם אתמול בלילה. אני חושבת שישנתי מקסימום שלוש שעות.

התעוררתי מצלצול הפלאפון.

"הלו ? " עניתי בקול חצי מדוכא-חצי עייף.

"ירדן ?" זיהיתי את קולה של אביב.

לא שמעתי רעשים אופיניים לבית ספר, הבנתי שגם היא לא הרגישה יכולת ללכת לבצפר.

"יובל אמר לי שהוא ניסה לתפוס אותך לפני שעה, אבל לא ענית.

אני באה אלייך, אני רוצה להגיד לך משהו"

דווקא היה מתאים לי שהיא תבוא. לא התחשק לי להיות לבד.

"טוב, בואי עכשיו" עניתי ופיהקתי.

אחרי חמש דקות אביב כבר הייתה אצלי.

בלי לקבל אותה בשלום, איך שרגלה דרכה על אדמת חדרי תקפתי אותה במתקפת שאלות: "מה קרה לו ? הוא בסדר ? איך הוא מרגיש ? הוא לא הלך לבצפר ?"

במצב רגיל היא הייתה אומרת לי תירגעי אחותי, אבל עכשיו לא.

היא שתקה , סגרה את הטלוויזיה והתיישבה על מיטתי.

"הוא חיפש את הילדה ששכבה איתו במסיבה באותו הלילה ,לוודא שהיא כבר יודעת על האיידס" הפסיקה והשפילה מבטה אל הרצפה, כאילו מעכלת שהידיד הכי בעולם שלה חולה, חולה במחלה הנוראית הזו.

אחרי דקה קלה המשיכה "הוא מצא אותה, היא בבית חולים .. היא בקומה כבר מעל לשבועיים"

שתקתי. זה פשוט נורא.

היא המשיכה "הוא נורא פחד, שזה .. את יודעת .. יקרה גם לו"

ומה אם זה יקרה גם לו ? אני לא יודעת מה אני יעשה.

ניערתי את המחשבה הזאת מהראש שלי.

אין לנו מושג על המחלה הזאת. אנחנו לא יודעות מה לעשות, איך לנהוג, איך לתמוך בו.

מה יכול לקרות לו בגלל המחלה ? כל מה שידענו זה שזאת מחלה נוראית, שאי אפשר להבריא ממנה. בחיים. וזה שבר אותנו ..

החלטנו לחפש בויקיפדיה על איידס, לדעת קצת מה יכול לצפות ליובל.

אביב קראה בקול רם את תוצאת החיפוש "מחלה קשה של מערכת החיסון, מחלה קטלנית וחשוכת מרפא" נשברנו. שתינו בכינו.

היא המשיכה לקרוא " ארגון הבריאות העולמי מעריך שלמעלה מ-25 מיליון בני אדם מתו עד סוף 2006 מהמחלה" יצאנו. לא יכלנו יותר. אני יודעת שבשנינו עברה המחשבה שזה גם יכול לקרות ליובל. יובל שלנו, המדהים, המקסים הזה. לא האמנו שהוא חולה באיידס. פשוט בלתי יאומן.

אני כ"כ רוצה לתעורר מהחלום הזה, לקום ולחזור לחיים שלי.

אבל זה לא חלום.

בנות, אני לא יודעת אם להמשיך ..

בכל פרק יש תגובות בודדות.

באמת שהשקעתי הרבה בפרק הזה,

אבל אני לא יכולה להמשיך להשקיע בשביל

כ"כ קצת קוראות.

בבקשה תשלחו לחברים, תגיבו, תפרסמו

בבלוגים שלכן, תפרסמו את הסיפור ..

אם אני אראה שיפור אני ימשיך לפרק רביעי והרבה יותר J

שבת שלום !