חופש פסח, כיתה יב', החלטתי שהגיע הזמן לנסוע לאילת עם חברות.
מימי לא הייתי באילת, רק שמעתי תמיד את הסיפורים של כולם.
אוטובוס חצות לאילת עם שתי חברות. הגענו לפנות בוקר, ישר הלכנו לדירה שחיכתה לנו שם, ישנו שעה ובעשר הלכנו לים.
חצי שעה בים ואני לבד. ממש לבד.
החברות שלי כל אחת עם מישהו אחר, בכל זאת הן נוסעות לאילת כל שנה, שלוש פעמים בשנה, מאז כיתה ח', רק אני פעם ראשונה בים. נלחצתי.
שניים שלושה ניסו להתחיל איתי
פאניקה מוחלטת
מצחקקת כמו דבילית
באחת בצהריים כבר הייתי על האוטובוס חזרה לתל אביב
הגעתי הביתה ואמא שלי בשיא הטאקט – אני שמחה שחזרת, לא היית צריכה לנסוע, את לא מבינה, דיברתי עם אבא וסיכמתי איתו לנסוע מחר לכל המאוחר לראות מה שלומך ולקחת אותך חזרה אם צריך.
בחצות כבר הייתי שוב על האוטובוס לאילת
פאניקה על החוף או אמא שלי? אני בוחרת בפאניקה תמיד.
הגעתי לדירה שלנו לפנות בוקר
חברות שלי ממש לא היו שם
הלכתי לישון
בצהריים הן הגיעו והעירו אותי
כל המסעות שלי בארץ עברו בלי שהן הרגישו בכלל
בואי, הבאנו לך הפתעה
אני יוצאת רואה בחור
תכירי, זה אור
אנחנו היינו איתו כבר - בא לו מישהי חדשה
מפרגנות לך
והלכו
הוא קלט שאני לחוצה
הכין קפה קר, הביא גלידה
יושבים במזגן, משחקים ארץ עיר, מדברים
בסוף הרגשתי מספיק בנוח ונישקתי אותו
אמרתי לו שננסה, לאט, ונראה מה יהיה
היה כיף, אני חושבת שלא היתה נקודה בגוף שלי שהוא לא ליטף
חמישה ימים היינו יחד
ואז חזרתי למרכז והוא נשאר שם
הכרנו אותו למי שהחליף אותנו בדירה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מזדיינת