עד התהום, עד הקצה , עד שניפול ונתרצה

עשרות אנשים ,

בוכים,

המומים (עדיין)

כואבים,

יוצאים מתוך הקן שאמור לסמל בחירה בחיים -לפחות בחודש האחרון,

צועדים התהלוכה ארוכה ,

ואני בתוכם,

אניעמדתי שם הלכתי בכיתי

אבל פשוט לא מצאתי את מקומי שם

הלכתי לי

בהיתי

בכיתי

כאביתי

ניזכרתי

פיתאום כל עיניין הלוויה איבד את המשמעות

במקום להיות משהו ,נקי ,תהור,פריידה ,

זה ניהיה עיניין של כבוד ,

אגו,

כוח,

דיברים שאני בטוחה שלא היית רוצה שיהיו בלוויה שלך.

אני פשוט לא יודעת כ"כ מה להרגיש עכשיו

אז רק תדעי שאת בראשי ולבבי בכל יום ,בכל שעה,בכל דקה,בכל שניה

גם אם זה לא תמיד נירא ככה

אני עדיין מפחד לישון בלילה כשהווילונות מוגפים שמה אני אראה את פנייך משתקף בחלון

את חסרה לי

חסרה לי בקן...

-אופיר היחפה