עד התהום, עד הקצה , עד שניפול ונתרצה

אני מרגישה שבזמן האחרון שאני שרויה במין בתפקף נוסטלגיה

אהבות , מחשובות,רגשות,תמונות מהעבר עולות לי בראש

ואיתן עולות ובאות גם מיליון שאלות,

שמפחידה אותי המחשבה שאין לי תשובות אלהן .

ויש בי ניגוד ,אני מרגישה כאילו אני ניצדב באמצע משחק משיכה בחבל,בין העבר להווה

מצד אחד,ניצד העבר חזק וברור שמזכר כמה טוב היה אז

ומצד שני ,ניצד הווה, ומזכר שהעבר הכוא עבר ,הוא דבר שנגמר ,חלף

שחייבים למשיך הלא

חייבים להיות מי שאני עכשיו ולא מי שהייתי אז

אז מתחילות המשיכות

כל צד תופס ביד אחת שלי ומושך

ומושך

ואני.. במוחי רצות השאלות

-האם באמת יהיה לי טוב לחיות בעבר?-

-מה יש לי עכשיו כאן?-

-האם בערב היה לי באמת כ"כ טוב ? או שמה זה רק מה שאני רוצה לזכור?-

והמשיכות ממשיכות וככול שעובר הזמן

הבילבול גובר

ועולות וצפות עוד שאלות.

-למה אם אפשר להיות בהווה עם העבר? 

-למה הלב לא יכול לאהוב כמו שהוא אהב פעם?

-למה לכל הרוחות אני צריכה היזכר בערב היא אני כאן עכשיו ולא שם אז?

-למה אף אחד לא משמעותי בשבילי כמו שאתה הייתה ?

ואז אני נעמדת משחררת את הידי מהמשיכות

ומחליטה שזו היא בריחה לירצות לחיות בעבר , ולא להיתמודד עם מה שקורה עכשיו,כאן,בהווה..

אחרי הכל ,

גם הווה בעוד זמן קצת יהיה גם הוא עבר .

אז נוסטלגיה זה טוב ויפה

אבל אי אפשר לשקוע בה

אוהבת.

-אופיר היחפה 3>