אז כן,הכותרת באמת מתארת את מה שאני מרגישה כרגע.
אני לא יודעת ממה יותר נמאס לי-הצבא (יומיות זה דבר מעייף.במיוחד כשאני פוגשת כ200 אנשים ביום) או שאולי כל הוויכוחים שאנשים אוהבים להתווכח איתי או אני כבר לא יודעת מה.אני רק יודעת שנמאס לי.
אני יושבת בבית ומתחרפנת.ואם אני לא בבית אז אני בצבא ומתחרפנת.
כן אז עכשיו אני כן יכולה לקחת את האוטו ולנסוע לי אבל מה הקטע שאני צריכה לריב עם אחי על האוטו?
לאחי-(כן,אז בשישי בערב נתת לי לקחת את האוטו.וואו! ועכשיו,שביקשתי ממך לחזור הביתה בסביבות 7 ככה שאני גם אוכל אולי לצאת קצת ולהנות אז אתה אומר לי שתחזור רק אחרי 9 וגם זה מתחשב מאוד מצידך בגלל שאתמול נתת לי את האוטו!זה כזה נאחס!
שנתיים וחצי שיש לך רישיון ואתה לוקח את האוטו מתי שבא לך,לאן שבא לך וכמה שבא לך ואני צריכה לבוא ולהתחנן?זובי מכיר?)
והצבא...הווו הצבא...כן אז אני עושה יומיות בלשכת גיוס.ואנשים יורדים עליי על זה.אבל הם לא חושבים שזה לא שאני באה לבסיס בבוקר,מתיישבת על הכיסא ורק משחקת במחשב כל היום.אני פוגשת כל יום כ200 אנשים לפני גיוס,שוקלת אותם,מודדת את גובהם,בודקת אם יש להם עיוורון צבעים,עושה להם בדיקת חדות ראיה,מכניסה אותם לשרות במחשב,מוציאה אותם משרות במחשב,אומרת להם לאן ללכת עכשיו,קוראת להם,מרגיעה אותם,מזינה את כל הנתונים שלהם למחשב ומה לא.וכל זה ב8 שעות.אולי פחות.אני נמצאת כל יום בלשכה כ9 שעות ועושה את כל הדברים האלו ועוד הרבה מאוד דברים שאתם לא יודעים אז תרדו ממני.תנסו אתם שירדפו אחריכם מינימום 200 אנשים כל יום וזה לא כולל את האנשים שאתם משרתים איתם,את המפקדים שלכם ואת הרס"ר המשועמם שבודק את התיקניות שלכם כל יום ויום.ואל תשכחו גם שזה לא שהתגייסתי,עשיתי טירונות ובאתי לפה ללשכה.תזכרו בזה שהייתי בבסיס סגור במשך חודש וחצי ושגם ביליתי זמן בהתנתקות ומה לא.כן,הפז"מ דופק רק חודש ו3 וחצי שבועות אבל בזמן הזה עשיתי הרבה יותר ממה שאחרים עשו בזמן הזה בצבא.לא סתם קוראים לנו "קורס קומנדו רכזים"...!
וכמובן שנמאס לי להתווכח.אני כבר לא רוצה לפרט עם מי הוויכוחים ועל מה כי זה גם לא ממש רלוונטי לפה אבל מי שמתווכחים איתי הרבה בזמן האחרון יודעים שמדובר עליהם פה.אני רק רוצה לציין שנמאס לי לריב.אני שונאת לריב ועוד במיוחד אתכם אז אולי די כבר?בבקשה?
יאללה...אני ובוביק (מתן די כבר!) כבר יותר מ 4 חודשים יחד.בוביק שלי,אני אוהבת אותך!
וכן,טוב לנו יחד.אז די עם כל ההצקות כבר.
יאללה.אני חוזרת לחיים שלי.
מקווה שאחי יחזור הביתה בשעה הקרובה כדי שאני אצא קצת מהבית...
ביי חבר'ס...
נ.ב.
אה כן...נמאס לי להיות מבואסת רוב הזמן.