יודעים מה...זה כבר לא שאני מתגעגעת אליו.בכל יום,בכל רגע,אני מגלה עוד יותר כמה מגעיל ורע הוא.
אני מתגעגעת לעצמי.אני מתגעגעת לאיך שהכל היה פעם,לפני.
לפני כל הריבים,לפני כל הצרחות והדכאונות.אני כבר לא זוכרת את עצמי לא מדוכאת.הבעיה היא שנראה לי שהפעם היחידה שאני בכלל מצליחה לזכור שלא הייתי מדוכאת הייתה איתו.וזה רע.מאוד רע.
אני לא רוצה להיות תלויה בו בשום דבר יותר.פשוט שום דבר.
לא רוצה להיות תלויה באנשים אחרים כדי לא להיות מדוכאת,כדי אשכרה לאהוב את עצמי ואת החיים שלי.לא רוצה להיות בטוחה שאני צריכה תרופות כדי לצאת מכל המצב הזה.לא רוצה להגיע למצב שמתוך ייאוש אני אגיד לבנאדם שבמשך 8 שנים הייתי מאוהבת בו.זה משהו שאם אומרים צריך להגיד מתוך בחירה שקולה וצלולה ולא מתוך ייאוש שהאידיוט גרם.הבעיה היא שגם הוא,שנה אחרי הפעם האחרונה שראיתי אותו,3 שנים מאז הפעם האחרונה שאהבתי אותו,הוא לא יצליח להוציא אותי מזה.הוא גם לא אמור.יש לו חיים משלו.יש לו חברה משלו וכל זה בכלל לא קשור לעובדה שאני בכלל לא רוצה אותו שוב.הבעיה היא שאני נזכרת בזה שבכל פעם שאהבתי אותו לא רציתי אותו בצורה שרציתי את בו.אהבתי אותו כנראה בתור אח גדול (התפקיד שהאח האמיתי שלי לא מתפקד בכלל) ולא בתור בן זוג.כנראה בגלל זה היה לי יותר קל לדמיין אותנו מזדקנים יחד כי מה יותר טבעי מלראות את עצמך עם אחיך,זקנים?
אבל לכי תסבירי לבחור דבר כזה.לכי תגידי לו שוב מה הרגשת כלפיו,כאילו שזה לא מספיק שהפלת את זה עליו כפצצה בלי קשר כשהוא עם החברה שלו.כאילו שזה לא מספיק שהפלת עליו את אחת הצרות הגדולות שלך.ולמה בעצם שיהיה לו איכפת ממך?הוא לא חבר שלך,לא ידיד שלך ואפילו לא אח שלך.סוג של סתם עוד אדם שהיה בחיים שלך והלך.
אני יודעת שיש המון דברים רעים וקשים בחיים ובעולם הזה אבל כרגיל,לא איכפת לי מכלום ומאף אחד.אני מתבוססת ברחמים עצמיים כי זה הדבר היחידי שאני יודעת לעשות ויודעים מה,אני אפילו טובה בזה.ממש טובה.
כינוי:
am i alive?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
