סיפורים בהמשכים.

בסוף הפרק יש כמה הודעות שחשוב שתקראו.

מהפרק הקודם:

"אני אהרוג אתכם!" אבי צרח בקול מטורף וראיתי איך הוא מוציא את האקדח מחגורתו.

"לא!" ניסיתי לצעוק אך רק קול חלש נשמע.

מייקל וג'וש הלכו צעד אחד אחורה אך כבר היה מאוחר מדי, שתי יריות נשמעו.

פרק 11- סוף סוף.

קולות הניידות הנוסעות במהירות לכאן נשמעו בברור בכל הרחובות הסמוכים לפארק, למרות השעה המאוחרת אנשים התחילו להתקבץ על יד מקום האירוע. מי ירה? מי נורה? האם מישהו נהרג? ושאלות נוספות נשמעו. כמה נערים התלחששו בינם לבין עצמם על איך זה שהם פספסו את האקשן ועל זה שזה לא הוגן, זה לא הוגן שהם לא זכו לראות את זה.

הלב שלי דפק כמו שלא דפק מעולם, הלחץ הזה והפחד המטורף לא עזבו איתי. היחידי שהייתי צריכה עכשיו היה מייקל והוא לא יכול היה להיות איתי עכשיו.

לא ציפיתי למה שקרה, לא ציפיתי שזה מה שיקרה משיחת הטלפון הקצרה הזו. אני אשמה בהכל, אני פשוט דפוקה. לפחות זה לא נגמר כמו שחשבתי שזה יגמר כשאבי הוציא את האקדח.

-עשר דקות קודם-

"אני אהרוג אתכם!" אבי צרח בקול מטורף וראיתי איך הוא מוציא את האקדח מחגורתו.

"לא!" ניסיתי לצעוק אך רק קול חלש נשמע.

מייקל וג'וש הלכו צעד אחד אחורה אך כבר היה מאוחר מדי, שתי יריות נשמעו.

הכרחתי את עצמי להתרומם לישיבה ולאחר מכן לעמידה. אנשים רבים באו בריצה ממעלה הגבעה הקטנה שהייתה שם. הכל היה מטושטש, לא ראיתי כלום כמו שצריך אך הכרחתי את עצמי להתקדם אל מייקל וג'וש אשר עמדו קפואים במקום. אבי שכב על האדמה הלחה, דם ירד מרגלו.

"מריה." מייקל אמר כאילו נזכר בי פתאום ורץ לעברי. ידיו עטפו את גופי חוזקה, נראה היה לי שבכה. "אני כל כך שמח שאת בסדר ואת תראי, הכל יסתדר עכשיו אהובה שלי, הכל יסתדר." הוא אמר וליטף את גבי בעדינות. כל כך שמחתי שהוא בסדר, שלא קרה לו ולג'וש כלום.

ג'וש חייך אליי חיוך קטן וכמעט בלתי נראה והתקדם אל ניקולס שעמד ליד חבורה לא קטנה של שוטרים.

"איך זה קרה?" שאלתי והרגשתי חיוך של הקלה עולה על פניו של מייקל.

"ג'וש התקשר לניק כשהלך להביא לך מים, ידענו שחייבים לעשות משהו. אני כל כך שמח שאת בסדר, בבקשה אל תעשי לי דבר כזה יותר בחיים!"  מייקל התרחק ממני קצת אך גם עכשיו היה קרוב אליי ויכולתי להרגיש אותו לאורך כמעט כל גופי.

"אני אוהבת אותך, אני מצטערת." אמרתי וסידרתי כמה שיערות אשר הסתירו טיפה מעיניו.

"גם אני אוהב אותך, זה בסדר." חייך והתקרב אליי בחזרה. שפתיו כמעט נגעו בלי אך כמו תמיד מישהו היה חייב להרוס את זה.

"אתה יכול לבוא איתי ולתת עדות? את צריכה ללכת לאמבולנס לראות שהכל בסדר, הבנתי שהתעלפת ואנחנו לא רוצים להסתכן." שוטר נחמד חייך אלינו וביקש.

"ברור." מלמלתי והלכתי אל האמבולנס שחנה על הכביש הסמוך לפארק.

"היי, אני אנדי." מישהי שנראתה בגילי ולבשה את אותם המדים שכל שאר האנשים באמבולנס לבשו חייכה אליי וסימנה לי להתיישב על הספסל בתוך האמבולנס.

"אני מריה."  אמרתי וכאב ראש תפס אותי.

"כואב לך הראש?" היא שאלה ואני הנהנתי, "בואי נמדוד לך לחץ דם, נראה לי שאני יודעת על מה מדובר." אמרה בטון מעודד והלכה להוציא משהו מהארון שהיה שם.

"את לא קצת צעירה בשביל לעבוד בבית חולים?" שאלתי והיא צחקה ושמה את הרצועה על ידי.

"אני מתנדבת כאן." אמרה ורשמה משהו, "שמעתי את הסיפור שלך מהשוטרים, את רוצה לדבר על זה?" שאלה והושיטה לי כוס מים וכדור.

"לא." מלמלתי והיא הנהנה וחייכה. הם לא יכולים להבין, הם לא יכולים לדעת מה עברתי שם. שלא יתחילו לרחם עליי, שלא יתחילו להתנהג עמו החברים הכי טובים שלי פתאום אחרי שהם גילו על הכל, זה ממש לא הוגן מצדם.

עכשיו כל העולם יודע על הסוד שלי, עכשיו זה כבר לא סוד. ומה הם יעשו? יכלאו אותו? יכלאו את אמא שלי? זו לא אשמתם שהם כאלו, הם פשוט נולדו ככה. וזה שהם יכלאו אותם, יאסרו אותם, זה מה שיגרום להם להשתנות? זה מה שיגרום לתומי ולי להפסיק לסבול? ומה יהיה עכשיו, בבית הספר, מה יהיה עכשיו אחרי שכולם יודעים את הסוד שלי?

הדבר היחידי שעודד אותי באותו הרגע היה שתומי יהיה בסדר, שהוא לא יצטרך לסבול יותר או לפחד.

"את יכולה להביא לי טלפון?" שאלתי, לפתע כלום לא עניין אותי חוץ מלשמוע את קולו של תומי, לדעת שהכל בסדר איתו.

"שיחה אחת, את חלשה מדי בשביל להתרגש או להתאמץ יותר מדי. את צריכה לנוח." היא חייכה והושיטה לי פלאפון כסוף. עוד לפני שצלצול החיוג נשמע מישהו ענה.

"מישל?" שאלתי.

"מריה! אלוהים אדירים! אתם לא עונים לשום טלפון, התקשרנו שמונים אלף פעם והגענו למשיבון, אצל ג'וש הם לא יודעים איפה אתם! מה קרה?" מישל צעקה ואני חייכתי.

"מישל, אנחנו נספר לך הכל אחר כך, אני יכולה את תומי?" שאלתי והיא נאנחה.

"ברור." אמרה.

"מריה?" קולו החמוד של תומי שאל ואני צחקתי מהתרגשות.

"תומי, יפה שלי, איך שם?" שאלתי.

"אני מתגעגע אלייך." הוא נשמע בוכה.

"אל תבכה! מחר אתם חוזרים ואנחנו נהיה ביחד ויש לי הפתעה בשבילך." אמרתי והוא צחק ויכולתי לשמוע אותו מקנח את אפו.

"אני אוהב אותך." הוא אמר ואני חייכתי, אני כל כך אוהבת אותו.

"גם אני אותך תומי, תהנה שם." אמרתי והוא ניתק.

"חבר שלך?" אנדי שאלה כשניגבתי דמעה אחת שזלגה במורד לחי.

"האח הקטן שלי." אמרתי והיא חייכה והביטה אל המקום שבו השוטרים עמדו עם ניקולס, מייקל וג'וש. לא ידעתי איפה אבי היה אבל זה גם לא עניין אותי עכשיו, העיקר שהכל בסדר.

"מי זה החתיך הזה?" אנדי שאלה והצביעה על מייקל.

"הבלונדיני? חבר שלי." אמרתי קצת בתקיפות, לא הבנתי מאיפה זה בא.

"לא זה," צחקה, "מאחוריו, החמוד." הסבירה.

"זה עם השיער החום?" שאלתי והיא הנהנה, "זה ג'וש, הוא החבר הכי טוב של מייקל ואני יכולה להגיד שגם שלי," חייכתי, "הוא ממש חמוד, אני אכיר לך אותו." אמרתי והיא חייכה חיוך נבוך במעט.

"דיברנו עם השוטרים, הם רוצים לתחקר אותם אבל שכנענו אותם להשאיר לך את זה למחר, אני חושב שעברת מספיק דברים היום. הם עצרו אותו ויעצרו את אמא שלך מחר לאחר שיתחקרו אותך." מייקל אמר וחיבק אותי בחוזקה.

"תודה." הדמעות הציפו את עיני אך הפעם אלו היו דמעות של אושר, סוף סוף אני לא אצטרך לסבול יותר.

"זה הכל באשמתי." מייקל אמר ואני הרחקתי אותו ממני מעט על מנת שאוכל לראות את פניו.

"מה?" שאלתי מבולבלת, על מה הוא מדבר? הכל בזכותו!

"אם לא הייתי עושה את השטות הזו עם מנדי, אם רק הייתי יכול לחזור אחורה בזמן ולעשות שאני לא אתנהג כמו דביל מושלם אז את לא היית בורחת לג'וש וכל זה לא היה קורה." אמר והתיישב על רצפת האמבולנס.

"נראה לי שאני אלך." אנדי אמרה כשראתה שהשיחה הזו אישית מדי ויצאה מהאמבולנס. התיישבתי על ידו.

"אם לא היית עושה את כל אלו הוא עדיין היה מסתובב חופשי, הוא עדיין היה מטריד אותי ככה." אמרתי והעברתי את ידי על רגלו הלוך ושוב.

"יכולנו לפתור את זה בדרך אחרת, יכולנו לעשות שהוא יכנס לכלא בלי שכל זה היה קורה. אני באמת מצטער מריה, אני אשם בכל זה." אמר ואחז בידי, משחק עם אצבעותיו בשלי.

"מייקל, זה שהתעקשת באותו היום לרדוף אחרי ושילמת עליי זה מה שגרם לזה שהוא ייתפס, זה שהתעקשת להכיר אותי גרם לכך שאני חופשיה ומאושרת עכשיו אז שתוק, אתה לא אשם בכלום חוץ מבאושר שלי." אמרתי והתקרבתי אליו על מנת לנשקו.

"לא," הוא הניח אצבע על שפתיי, "חכי עם זה טוב?" שאל ואני הנהנתי, לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. אולי הוא לא רוצה אותי יותר?

"נזכרתי." מלמלתי וקמתי משם, בעיקר כי לא רציתי להיות לידו עכשיו, "אנדי, זה ג'וש, ג'וש, זו אנדי." אמרתי כאשר גררתי את ג'וש את אנדי והם עמדו ובחנו אחד את השנייה.

"טוב, בואו נלך מכאן." ניקולס הופיע משום מקום ואמר, הבטתי בו אך הוא לא הביט בי. נפרדנו מאנדי אחרי שהחלפנו מספרי טלפון והלכנו אל המכונית היוקרתית של ניקולס. מדי פעם ראיתי את ניקולס מנסה לא להציץ עליי אך לא מצליח, לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. שתי דקות עברו עד שהגענו לבית של ג'וש.

"תשאירו אותנו לבד." ניקולס אמר כשנכנסנו הביתה ומייקל וג'וש עלו למעלה, "טרי, אנחנו יכולים את הסלון לרגע?" ניקולס שאל וטורי הנהנה ועלתה גם היא למעלה.

"שבי." הוא אמר ואני התיישבתי. חיכיתי שגם הוא יתיישב אך הוא נשאר לעמוד לידי ולבסוף התיישב על השולחן שמול הספה.

"את רוצה להסביר לי מה זה היה? מה פתאום החלטת שאת בורחת ככה? את לא טיפשה מריה, הספקתי להבין את זה בכמה ימים האלו אז אני באמת לא מבין למה החלטת לעשות את זה." הוא אמר.

"אני לא יודעת, לא רציתי שזה ימשך, רציתי שמייקל וג'וש יהיו מוגנים, רציתי שתומי יהיה בסדר, רציתי שהכל יסתדר אפילו אם אני לא בסדר, פשוט נמאס לי." אמרתי והוא נאנח ואחז בידי שרק באותה השנייה שמתי לב שרועדת.

"מריה, הכל היה מסתדר אם הייתם מספרים למישהו, אם לא הייתם שומרים את זה בסוד כל כך הרבה זמן. זה שמייקל וג'וש קיבלו אומץ והספיקו לספר לי חלק מאד קטן מהסיפור עד ששמו לב שנעלמת הציל אתכם. יש לך המון מזל שהכרת את מייקל, הוא תמיד עומד במטרה שלו וזה שהוא התאהב בך בכלל גורם לו לתת לך הגנה מלאה, אל תהרסי את זה מריה. את קולטת מה היה קורה אם לא היית מתעלפת? הוא היה הורג אותם ואולי אפילו אותך, את קולטת עכשיו כמה זה מסוכן?" אמר ואני בתגובה קמתי וחיבקתי אותו.

"תודה." לחשתי וניסיתי לעצור את הדמעות בלי הצלחה.

"אין על מה, את חלק מהמשפחה של מייקל אז את גם חלק מהמשפחה שלנו. את רוצה לספר לי את כל הסיפור? אני חושב שמגיע לי לדעת עכשיו." ניקולס אמר ואני הנהנתי ונשמתי עמוקות. ישבנו על הספה ואני ניסיתי להחליט מאיפה להתחיל. לבסוף החלטתי להתחיל מהתחלה, מהרגע שמייקל התעקש עליי.

*

"מריה!" תומי יצא מהאוטו בריצה וקפץ עליי בחיבוק גדול.

"תומי! איך היה חמוד?" שאלתי והוא צחק וחיכך את אפו בשלי, כמו שנהגנו לעשות כל פעם אחרי שלא התראינו הרבה זמן.

"היה כייף! ראינו דולפינים! ונמרים! ולמדתי על החום של כדור הארץ ועל כל מיני דברים כאלו!" תומי אמר ואני צחקתי, הוא היחידי שאני מכירה שיכול לצאת לחופשה וכשהוא חוזר יספר רק על מה שהוא למד. חנון קטן.

"אני שמחה שהיה לך כייף." חייכתי והורדתי אותו.

"מריה! מייקל סיפר לנו הכל, זה מעולה!" מישל חיבקה אותי חיבוק מוחץ וג'ונתן חייך אליי וקרץ. עזרנו להם להוציא את כל הדברים מהמכונית ונכנסנו אל ביתם. אחרי שסיפרתי אתמול את כל הסיפור לניקולס, שמיותר לציין שהזדעזע, מייקל הציע שנישן אצל ג'וש ורק למחרת, כשהוריו יחזרו, נלך הביתה אז לבסוף יצא שישנו אצל ג'וש ורק עכשיו יוצא לי להיכנס לבית משפחת ליבסון, הפעם הראשונה מאז הבגידה.

"בואי למעלה, תומי בכל מקרה עסוק בלזלול פסטה ואחר כך הוא בטח יחפש את מה שהם קנו לו, הבנתי שהם קנו המון. יש לנו איזו שעה ואנחנו חייבים לדבר." מייקל אמר ואני הנהנתי. עלינו למעלה ואני כל הדרך חשבתי מה נעשה, מה יהיה עכשיו. התיישבנו על המיטה אבל אף אחד לא אמר כלום.

"את צריכה ללכת למשטרה היום." מייקל ניסה לשבור את השתיקה.

"אני יודעת." אמרתי. היה לי קשה לחשוב על אתמול ועוד יותר קשה היה לי לדבר על זה.

"את רוצה שאני אבוא איתך?" שאל ואחרי מה שנראה כהתלבטות הניח את ידו על ידי ושילב בין אצבעותינו. הנהנתי, לא ראיתי איך אני עושה את זה בלעדיו.

"מייקל?" שאלתי לאחר כמה דקות והוא הביט בי כמצפה להמשך, "אני אוהבת אותך." אמרתי בהיסוס קל. מייקל חייך והתקרב אליי. נרתעתי, לא הייתי בטוחה שזה שאני אוהבת אותו מספיק. פתאום חשבתי על כמה שאני דפוקה, על כמה שאני נותנת לו לתמרן אותי ולעשות את מה שבא לו, לא משנה כמה הוא פגע בי.

"מייקל, אני לא רוצה." אמרתי והוא הביט בי מבולבל, "אני לא רוצה להיות איתך." אמרתי ומבטו הפך למופתע.

"מה? מה זאת אומרת? חשבתי שהכל בסדר." אמר וזז ממני מעט אך ידו נשארה על ידי.

"אני לא רוצה להיות מתומרנת, נמאס לי מזה שאתה עושה מה שבא לך ואני צריכה ללכת בעקבותייך." אמרתי והוא שתק, כנראה לא הבין מאיפה הבאתי את זה.

"מריה... אף אחד לא אמר לך ללכת אחרי כל הזמן הזה, אף אחד לא אמר לך מה לעשות. את חופשיה לעשות מה שבא לך. זה לא כאילו מישהו אי פעם הכריח אותך לעשות משהו." אמר והפעם אני הבטתי בו מופתעת, "אוי, לא התכוונתי ככה, מצטער, נו מריה." אמר כשדמעות החלו לזלוג מעיניי. מה הוא חושב לעצמו.

"אני הולכת לתומי." אמרתי וקמתי אך שנייה לפני שפתחתי את הדלת מייקל משך אותי חזרה אל תוך החדר ונעל את הדלת אחריו. לא הספקתי לעשות עוד צעד נוסף, לא הספקתי אפילו לנשום וכבר הרגשתי את שפתיו על שלי, מפסקות אותן בעדינות. ניסיתי להתנגד, באמת שניסיתי. הרבצתי עם אגרופיי לחזהו, אמרתי לעצמי להתרחק ואפילו סטרתי ללחיו אך כלום לא עזר, לא יכולתי להתנתק מהמגע הממכר שלו ומתחושת שפתיו על שפתיי, תחושה שרק הוא הצליח לגרום לי להרגיש.

"אתה לא יכול לגרום לי לסלוח לך כל פעם שתנשק אותי, זה לא עובד ככה." אמרתי לאחר שהתנתקנו והוא חייך וליפף את ידיו סביב מותניי. הפעם אני זו שהצמדתי את שפתיי לשלו, התחושה הייתה כל כך ממכרת ולא רציתי לחכות עוד שנייה נוספת עד שאוכל להרגיש אותה שוב. נפלנו על המיטה שלו וצחקנו תוך כדי הנשיקה, התחושה הייתה מדהימה.

"מר-" תומי נכנס לחדר בקפיצת שמחה ומיד קפא.

"תומי." אמרתי ודחפתי את מייקל מעליי.

"רציתי להראות לך מה קנינו ואת המ- המפ- המפה אבל-" תומי גמגם ואני הסמקתי, אני לא מאמינה שככה הוא ראה אותי.

"תראה לנו, אנחנו ממש חיכינו לראות את מה שקניתם ולשמוע איך היה!" מייקל אמר והציל אותי ממצב של מבוכה בלתי סופית.

"אני כבר חוזר." החיוך הגדול חזר לפניו של תומי והוא יצא מהחדר בריצה.

"לא נעלת את הדלת?" שאלתי ומייקל גירד בעורפו.

"המנעול שבור, יכולתי לסובב את המפתח עוד שמונה פעמים וזה לא היה ננעל. רק רציתי שתחשבי שזה באמת נעול." הוא אמר ואני נאנחתי, כמה צפוי.

"מתי אני צריכה להיות במשטרה? גם תומי צריך?" שאלתי ומייקל משך בכתפיו.

"אני לא יודע למען האמת, אמרו שיתקשרו. נתתי להם את הפלאפון שלי והם אמרו שעד אחר הצהריים הם ידברו איתי, בטח עוד שעה נדע כבר." אמר וליטף את גבי. שכבתי על הצד כשראשי על חזהו של מייקל וחשבתי. איך אני תמיד מוותרת לכולם? למה אני לא יכולה לעמוד על שלי פעם אחת?

"מייקל, אני לא רוצה להיות המשחק שלך." אמרתי לאחר כמה דקות.

"אני לא רוצה שתהיי המשחק שלי, אני אוהב אותך. הייתי כל כך מטומטם שבגדתי בך, אני אוהב אותך מריה, אני נשבע לך." הוא אמר והניח את ידי על חזהו על מנת שארגיש את ליבו. ליבו פעם בחוזקה כזו שלא ידעתי שקיימת.

"תבטיח לי שלא תפגע בי." אמרתי והוא נאנח.

"אני לא יכול להבטיח לך כלום מריה. אני כן יכול להבטיח לך נסות, אני לא יכול להבטיח לך איזו תוצאה תהיה לזה." הוא אמר ובזה גם הסתפקתי, זה שלא הבטיח לי ישר ואמר את האמת עשה את כל העבודה.

"טוב." אמרתי.

"טוב? זה אומר שאני יכול לקרוא לך שוב 'חברה שלי'?" שאל ואני חייכתי, "אני מת עלייך." הוסיף ונישק אותי.

"אחרי שתומי יראה לנו מה שהוא רצה." הרחקתי אותו ממני והוא הסתכל עליי בפרצוף מתחנן, "לא." פסקתי והוא נאנח ונשאר לשחק בשיערי.

"התגעגעתי אלייך." הוא אמר אחרי כמה דקות.

"גם אני אלייך." אמרתי ופרצתי בצחוק.

"מה כל כך מצחיק אותך?" הוא שאל ואני ניסיתי לדבר אך לא הצלחתי להפסיק לצחוק, "מריה!" הוא אמר וסוף סוף הצלחתי להסדיר את נשמתי.

"אנחנו כל כך דביקים! רק לפני שלושה או ארבעה ימים בגד- עשית את מה שעשית וזה נשמע כאילו לא דיברנו שבועות אם לא חודשים." אמרתי והוא צחק.

"מריה! תראי!" מייקל נכנס לחדר כשהוא גורר אחריו תיק גדול.

"מה זה?" חייכתי אליו והתיישבתי. לא התרחקתי ממייקל ולא היה נראה שזה הפריע לתומי יותר מדי אז אפילו העזתי להישען עליו כשהתיישב גם הוא.

"יש כאן מלא מזכרות שאמא ואבא קנו לי!" תומי אמר ואני החוורתי. הרגשתי את מייקל קופא גם הוא ותומי הביט בנו מחכה לתגובה.

"אמא ואבא?" שאלתי לבסוף.

"אנ- א- אני לא חשבתי שזה משנה. כאי- כ- א- מה- הם פשוט היו איתי יותר ממה שפול ומדלן היו איתי." תומי גמגם והתיישב על המיטה. הוא נראה מתוסכל, אבל מעבר לזה הוא נראה מפוחד.

"אני שמחה שאתה מרגיש ככה תומי, זה מעולה." חייכתי אליו ובאמת התכוונתי לזה, שמחתי שהוא מרגיש כאילו ג'ונתן ומישל הם ההורים שלו ולא שני המפגרים שאמורים להיות ההורים שלנו. שמחתי לדעת שאם יקרה לי משהו אז תומי יישאר אצל מישהו שבאמת אוהב אותו, מישהו שאכפת לו ממנו.

"את לא כועסת?" תומי שאל והביט בי ואני רק חיבקתי אותו.

*

"צריך ללכת להעיד." מייקל אמר לי כאשר חזר לחדר. אחרי שתומי הראה לנו את כל מה שקנה הוא נרדם על המיטה של מייקל ואנחנו רצינו להעביר אותו לחדר שלו אז מייקל התנדב לעשות את זה, "הם התקשרו וביקשו שנגיע עוד חצי שעה." אמר ואני הנהנתי. לא רציתי לעשות את זה אבל הייתי חייבת, לא יכולתי להשאיר את זה פתוח, הייתי צריכה לסיים עם זה סוף סוף.

"אני איתך." מייקל אמר לי כשראה את החששות שלי.

"אני יודעת." אמרתי וקמתי מהמיטה.

*

סוף סוף סיימנו להעיד ויצאנו מתחנת המשטרה. השוטרים היו נחמדים ביותר אך ההליך היה מתיש, גם מייקל וגם אני הינו צריכים להעיד והם ביקשו לראות כל מיני דברים שלא רציתי להראות, את כל הסימנים והצלקות. ידעתי שעכשיו לא אצטרך לראות יותר את אבי ואת אימי, לא אצטרך לסבול את הכאב שג'ון גרם לי ואת הצעקות והמכות שנהגתי לקבל.

"עברנו את זה מריה, הכל בסדר." מייקל אמר לי כאשר ישבנו במכונית שלו והרמזור התחלף בדיוק לאדום.

"אני יודעת, אני אוהבת אותך." אמרתי ורכנתי לנשק אותו, "זהירות!" התנתקתי ממנו במהירות וצעקתי אבל זה כבר היה מאוחר מדי, המכונית התקרבה אלינו במהירות מופרזת. האור הלבן סנוור אותי וגרם לראשי לכאוב. המכה הייתה חזקה ביותר והדבר היחידי שראיתי היה את גופו של מייקל נחבט בחוזקה בחלון המכונית ואת מבטו המבוהל. שנייה לאחר מכן הרגשתי את ראשי נחבט גם הוא אך לא בחלון אלא בגג המכונית. הכל התהפך, ראיתי את הכל קורה כמו בהילוך איטי. הדיסקים עפו לכל מקום, שתי חולצות שהיו במכונית עפו מהחלון שלי אשר היה פתוח. הרגשתי מכה נוספת, הפעם באזור בטני. אחזתי בבטני ונוזל סמיך מילא את ידי, דם. שנייה לאחר מכן הכל הסתחרר ואור בוהק לבן נוסף הופיע מולי, לא יכולתי להילחם יותר.

"...כן, שלושה הרוגים. אני צריך לכאן עוד אמבולנס בדחיפות. היא לא תשרוד את זה."

אני לא כל כך אהבתי את הפרק הזה, פחות התחברתי אליו מאשר אל האחרים.

נראה לי שזה יהיה הפרק האחד לפני האחרון (למי שלא הבין, 99% שפרק 12 הוא הפרק האחרון בסיפור).

ושוב אני אומרת, מי שרוצה להיות בקבועים שיודיע בתגובות, אני לא אמורה לנחש למי להודיע ולמי לא.

עכשיו אחרי שהתחילה שנת הלימודים הבלוג יתעדכן פחות מאשר שהוא התעדכן בחופש (למרות שהוא לא התעדכן הרבה) אז אל תצפו לפרק כל שבוע. חוץ מזה, אני ממש לא אוהבת את התגובות של 'נו מתי פרק?!' או 'תעלי כבר^#$!', אני פשוט אתחיל למחוק תגובות כאלו. אתם רוצים לשאול מתי פרק, אתם מוזמנים לעשות את זה בדרך נעימה וטובה.

ולנושא שונה לחלוטין- שנה טובה לכולם! אני לא טובה בברכות ואיחולים אבל אני מאחלת לכולכם שנה מדהימה, טובה, מצחיקה ונפלאה כפי שרק תרצו! (אה, וכמובן בהצלחה בלימודים ושטויות כאלו ).

תראו מה צילמתי- זה פעמיים צילומים שלי וחיברתי את זה בפוטושופ כי לא היה לי כח להעלות שתי תמונות (כן, אני עצלנית ובלה בלה בלה אבל אני בעיקר עייפה עכשיו ואין לי כח)
היה לי עוד משהו לומר אבל כמו תמיד- שכחתי.

אוהבת מלא,