סיפורים בהמשכים.

בניגוד לכל הפעמים הקודמות הפעם ההקדשה תהיה למישהי שאמורה להיות הכי חשובה לי, מישהו שהזנחתי בשביל אחרים ולא טיפלתי בה ונתתי לה לשקוע לאט לאט עד שהגיעה לקצה ונשברה. הפרק הזה מוקדש לי, הוא מוקדש לי על זה שאני עוברת עכשיו שינוי לא קל ומקבלת ביטחון, הוא מוקדש לי בזכות זאת שאני עומדת על שלי ולא נותנת שיתייחסו אליי כמו אל סמרטוט. הפרק הזה מוקדש לי כי אני זו אני ואף אחד לא יכול לשנות את זה.

-הפרק מנקודת מבטו של מייקל-

"עברנו את זה מריה, הכל בסדר." מייקל אמר לי כאשר ישבנו במכונית שלו והרמזור התחלף בדיוק לאדום.

"אני יודעת, אני אוהבת אותך." אמרתי ורכנתי לנשק אותו, "זהירות!" התנתקתי ממנו במהירות וצעקתי אבל זה כבר היה מאוחר מדי, המכונית התקרבה אלינו במהירות מופרזת. האור הלבן סנוור אותי וגרם לראשי לכאוב. המכה הייתה חזקה ביותר והדבר היחידי שראיתי היה את גופו של מייקל נחבט בחוזקה בחלון המכונית ואת מבטו המבוהל. שנייה לאחר מכן הרגשתי את ראשי נחבט גם הוא אך לא בחלון אלא בגג המכונית. הכל התהפך, ראיתי את הכל קורה כמו בהילוך איטי. הדיסקים עפו לכל מקום, שתי חולצות שהיו במכונית עפו מהחלון שלי אשר היה פתוח. הרגשתי מכה נוספת, הפעם באזור בטני. אחזתי בבטני ונוזל סמיך מילא את ידי, דם. שנייה לאחר מכן הכל הסתחרר ואור בוהק לבן נוסף הופיע מולי, לא יכולתי להילחם יותר.

"...כן, שלושה הרוגים. אני צריך לכאן עוד אמבולנס בדחיפות. היא לא תשרוד את זה."

פרק 12- כל סוף הוא התחלה חדשה.

"הלו." עניתי לפלאפון לאחר שצלצולו החזק נשמע בכל רחבי מחלקת העסקים שבמטוס.

"אהובי, מה קורה?" שמעתי את קולה המדהים.

"הכל בסדר אהובתי, מה שלומך?" שאלתי ודחפתי את התיק שלי לתא התיקים שמעל מושבי המטוס.

"אני כבר מתגעגעת. רק רציתי לאחל לך טיסה נעימה." אמרה ושמעתי אותה מחניקה את הבכי שידעתי שיגיע.

"מאמי, אני חוזר תוך שבוע, אני מבטיח שלא תשימי לב שהזמן עובר." אמרתי והיא צחקקה בקול רועד.

"אני אוהבת אותך מייקל." היא אמרה ואני חייכתי וסוף סוף התיישבתי במושב שלי.

"גם אני אותך ניקי." אמרתי. השלט שהורה ליושבי המטוס לחגור חגורות נדלק.

"ניקי, אני חייב לנתק, אני אתקשר דבר ראשון מהארץ." אמרתי והיא ניתקה.

אני לא מאמין שעברו כבר שלוש שנים.

שלוש שנים מאז שעברתי ללונדון.

שלוש שנים מאז שהייתי בבית.

שלוש שנים מאז שתומי הצטרף למשפחה שלנו.

שלוש שנים מאז שאני מחליף חברה כל חצי שנה.

שלוש שנים מאז שאני שבור, שאין לי חיים יותר.

והכי חשוב, שלוש שנים מאז התאונה.

*פלאשבק*

"איפה מריה? מה שלומה?" שאלתי לפני שמישהו בכלל הוציא הגה. כולם שתקו, אף אחד לא ענה. ישר הבנתי, הגרוע מכל קרה, היא הלכה לי. האהובה היחידה והראשונה שלי הלכה בשנייה אחת והכל בגללי, הכל בגלל שאני טיפש ולא נהגתי כמו שצריך. לא האמנתי שזה קורה, זה הגרוע מכל. למה לא מתתי אני? למה דווקא היא? זה לא הגיע לה והכל בגללי.

"מייקל." אימי התיישבה לידי והניחה את ידה על ידי. לא רציתי את הרחמים של כולם, לא רציתי לשמוע מה יש להם לומר. רציתי להיות לבד, רציתי לבכות בלי הפסקה. לא רציתי לחיות.

"היא לא מתה." אבי אמר ואני ישר קפצתי מהמיטה אך סחרחורת חזקה תקפה אותי ונפלתי.

"איפה היא?" שאלתי כשהצלחתי לקום בעזרת אבי והרופא.

"אני חושב שכדאי שתשב." הרופא הביט בי בדאגה ואני לא הבנתי מה יכול להיות יותר גרוע מזה שהיא מתה, מה יכול להיות יותר גרוע מזה שאיבדתי אותה.

"מה קרה?" שאלתי וחיכיתי לתשובה, הציפייה לראותה הרגה אותי.

"חשבנו שהיא הלכה לנו עוד באמבולנס אבל שנייה לפני שרשמנו את שעת מותה היא התחילה למלמל משהו על זה שהיא לא יכולה לעזוב," הרופא אמר ואני לא הופתעתי, תמיד היא חשבה על אחרים לפני שהיא חשבה על עצמה, "בזריזות קפצו כל פרמדיקים והצלחנו לגרום לה לנשום, היא חזרה לנשום כמו שצריך." הוא אמר ואני חייכתי אך החיוך תוך שנייה ירד, זה לא יכול להיגמר כל כך טוב אם זו הייתה התגובה של הוריי.

"מה קרה לה?" שאלתי והפעם לא חיכיתי לתשובה, פחדתי ממנה.

"היא בתרדמת." הוא אמר ואני קפאתי.

"אני רוצה לראות אותה." אמרתי בקור והרופא הביט בהוריי בדאגה.

"אני לא חושב שכדאי." אמר.

"אני לא שואל אף אחד, אני דורש לראות אותה עכשיו." אמרתי והוריי הנהנו באישור.

"אני אביא כיסא גלגלים, תוכל לראות אותה עוד חצי שעה." אמר וקם מהכיסא עליו ישב.

"שום כיסא גלגלים ושום חצי שעה! אני דורש לראות אותה עכשיו!" צעקתי וקמתי ולמרות הסחרחורת החזקה לא נתתי לעצמי ליפול, הייתי חייב לראות אותה.

"הנוער של היום..." הוא מלמל ויצא מהחדר. יצאתי בעקבותיו. הדרך נראתה לי כל כך ארוכה, כאילו צריך שנים על מנת לעבור אותה.

"תשאירו אותי לבד." אמרתי כאשר נעמדנו מול דלת ועליה הכיתוב 'מריה ג'ונסון'.

"אם אתה לא יוצא תוך עשר דקות אני נכנס לבדוק מה איתך." אבי אמר ואימי חיבקה אותי.

"תהיה חזק." לחשה ואני הנהנתי בקור. נכנסתי.

החדר היה מלא פרחים ובלונים ורק מיטה לבנה אחת בלטה בצבעה הבהיר והאחיד. על המיטה שכבה ברוגע אותה האחת שעד לפני שניה הייתי בטוח שמתה, אותה האחת שעד לפני דקה לא הפסקתי לומר לה שאני אוהב אותה. שיערה החום היה מפוזר סביב ראשה והיא הייתה חיוורת, העיניים המדהימות שלה שכל כך אהבתי היו עצומות וכל גופה היה רפוי. לא יכולתי לראות את זה, לא יכולתי לראות את מי שכל כך אהבתי במצב כזה. לקחתי עוד צעד אחד לקראתה ושמעתי במוחי את צחוקה העדין, את הגיחוך הקטן שיצא לה תמיד כשהצליחה להפסיק לצחוק. רק עכשיו שמתי לב לכל הפרטים הקטנים שכל כך אהבתי, לכל הדברים שלא ייחסתי אליהם משמעות רבה כי חשבתי שתמיד יהיו שם ועכשיו כבר לא יהיו.

"אהובה שלי." לחשתי ונפלתי על ברכיי מול מיטתה. אחזתי בידה בעדינות, היא הייתה ממש כמו בובת חרסינה, היא הייתה שבירה, חיוורת וקרה. לא יכולתי להבין, לא יכולתי לקלוט, לא יכולתי לחיות במחשבה שבגללי, דווקא בגללי, היא נמצאת במצב הזה.

"תקומי, תקומי בשבילי." לחשתי והבכי פרץ ללא שליטה, פשוט לא עמדתי בזה.

*סוף פלאשבק*

שלוש שנים שלמות עברו אתמול מהרגע בו התעוררתי בבית החולים וניסיתי להיזכר מה קרה, שלוש שנים מאז שוויתרתי. באותו הרגע שבו התעוררתי הרגשתי שמשהו ממני חסר, שמשהו לא טוב. לפני שעוד דיברתי עם מישהו, לפני שבכלל הספקתי לשמוע את צרחתה של אימי על התעוררותי המפתיעה ואת שאלותיו הרבות של הרופא שאלתי מה שלומה של מריה. לפי השתיקה של כולם הבנתי כבר שהגרוע מכל, או כך לפחות חשבתי, קרה. עד אותו הרגע לא הבנתי שמוות הוא לא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות, לפחות מבחינתי. כל העולם שלי השתנה, כל התפיסה שלי התהפכה. השתנתי. כשראיתי אותה לא הצלחתי לקלוט את זה ורק אחרי חודש שלם בו ביקרתי אותה יום-יום ללא הפסקה, חודש שלם שבו הייתי זומבי ולא דיברתי עם אף אחד, קלטתי את זה. קלטתי שהיא לא נמצאת יותר, שהיא לא באמת כאן. השיחות שהרופאים והאחיות עשו לי פתאום נקלטו, כמעט ואין סיכוי שהיא תקום. ישבתי מולה והבנתי את כל הסיפור, הבנתי שאנחנו לא חיים באגדה בה יש סוף טוב, שאנחנו לא נהיה ביחד כי היא לא תקום, שהיא לא כאן. וכן, למרות כל הקושי, ויתרתי. בשנייה שיצאתי מבית החולים הרגשתי חצי ממני נעלם, לא רק שהייתי חצי מת אלא גם לא הייתי שלם.

נכנסתי לאוטו ונסעתי הביתה, ארזתי מזוודה, השארתי פתק ועזבתי. לא רציתי להיות שם יותר, לא יכולתי לראות את הורי ואת מבטיהם הדואגים, לא יכולתי לראות את לולה כל כך שמחה ושואלת לפעמים למה מריה לא קמה, ויותר מכולם, לא יכולתי לראות את תומי חסר חיים כמו שאני הייתי, חסר כל אור וכל שמחה. הגעתי לשדה התעופה וקניתי את הכרטיס הראשון שהציעו לי. כעבור כמה שעות מצאתי את עצמי באמצע לונדון, לא יודע מה אני אמור לעשות ולא יודע מה נפל עליי. בהתחלה לא מצאתי את עצמי, הסתובבתי כמו הומלס ברחבי לונדון וחיפשתי עבודה. שכרתי דירה קטנה באחד מהרחובות הצדדיים והלא מוכרים של לונדון אשר ניסיתי להיות בה כמה שפחות. רק עכשיו, שלוש שנים אחרי, אני מבין כמה התעללתי בעצמי, כמה פגעתי בעצמי והאשמתי את עצמי באותה השנייה. היום, שלוש שנים אחרי, אני מבין שלא הייתי האשם היחידי בתאונה, שהפסדתי את האהבה הגדולה שלי לחינם אבל אני חיי ונושם ועל זה אני צריך להגיד תודה.

באחד הימים אשר הייתי בדרך למקום העבודה שלי מצאתי נערה אשר נורא הזכירה לי מישהי שלא ראיתי ממזמן, מישהי שכבר נראתה לי זרה לחלוטין, עברו כמה ימים עד שהבנתי שמי שהיא הזכירה לי הייתה מריה. היא ישבה מקופלת על ספסל בפארק ובכתה, היא נראתה אומללה. התיישבתי לידה וחיבקתי אותה בלי לחשוב פעמיים ולמרות שהרגשתי קצת פדופיל ומטופש היא החלה להירגע. היא סיפרה לי שחבר שלה מאיים עליה שהוא ירצח אותה ושהיא מפחדת והחלה לרעוד 'כנראה מהקור ששורר מוקדם בבוקר בלונדון' חשבתי ונתתי לה את מעילי. הזמנתי אותה להצטרף אליי לעבודה לשבת בבית הקפה בו אני עובד ולאחר מכן לבוא להיות אצלי בדירה עד שהכל יסתדר. לא ידעתי מאיפה זה בא לי, לא הבנתי למה אני תמיד חייב להגן על כל אלו שמאיימים עליהם, למה אני תמיד מכיר דווקא את אלו.

מפה לשם התגלגלו העניינים והתחלנו לצאת עד שנמאס לי ממנה. ככה זה המשיך כל הזמן, כל חצי שנה עברה לגור בדירה שלי מישהי אחרת ויצאתי איתה עד שנמאס לי. ניקי, חברתי העכשווית, היא היחידה שיודעת על מריה. יום אחד היא גילתה בתוך הארון תמונה של מריה ושלי ודרשה ממני להסביר לה מי זו. מצד אחד יכולתי לזרוק אותה ולא להסביר לה כלום אבל רציתי, רציתי שמישהו ישמע את כל מה שקרה מנקודת המבט שלי.

סיפרתי לה הכל, אני זוכר את אותו היום כאילו היה ממש לפני שנייה. בכיתי המון וגשם ירד בחוץ ללא הפסקה. בסוף היא פשוט חיבקה אותי ולא אמרה מילה, היא אמרה לי שהיא לא חושבת שמישהי אי פעם תוכל להחליף את מריה אבל שהיא כבר לא כאן, שאני צריך לעבור, שהיא צריכה להיות מתה מבחינתי. כמעט הרבצתי לה באותה השנייה אבל השתלטתי על עצמי ורק התנתקתי מבין זרועותיה ונעלתי את עצמי בחדר השינה. עד עכשיו אני לא יודע למה לא נפרדתי מניקי באותה השנייה, למה נתתי לה לומר את זה. אני לא חושב שהיה יום שבו היא לא הזכירה אותה או הסתכלה עליי במבט נעלב.

לא אהבתי את ניקי אבל בהחלט חיבבתי אותה, היה לה גוף משגע והיא זרמה עם כל דבר אז לא הייתה לי שום בעיה איתה. נכון שלפעמים היא יצאה מפגרת לחלוטין אבל לא אמרתי על זה כלום, זה לא הפריע לי מעולם.

בסופו של דבר הרכבתי לי חבורה משלי, חבורה של אנשים שתמיד היו שם, כמה בנים והחברות שלהם, וכמה שהצטרפו ויצאו, בעיקר בנות שהיו איתי לתקופה מסוימת.

עם הבית לא דיברתי חצי שנה, לא יכולתי להתמודד עם זה. עד שביום בו נפרדתי מאותה האחת מהפארק העזתי סוף סוף להתקשר. אמא ענתה לי ומיד הדמעות עלו.

*פלאשבק*

"אתה זבל!" היא צרחה וטרקה את הדלת. האמת? לא עניין אותי כלום, לא היה אכפת לי אם היא מתכננת לחזור או לא, לא היה אכפת לי אם היא התכוונה לזה שאני זבל או לא, אפילו לא היה אכפת לי למה נפרדנו. נכון, אז לא הייתי הכי מפנק ודואג ומקסים בעולם אבל לא היה לי כח אליה, לא היה לי כח לכלום. רק רציתי לראות את מריה, רציתי לדבר איתה ולצחוק איתה ולחבק אותה ולנשק אותה, רציתי אותה. ותומי, וואו תומי, לא דיברתי איתו ועם ההורים ועם לולה המדהימה שלי כבר חצי שנה. לא חשבתי פעמיים וקמתי מהספה. תוך חצי שנייה צלצול החיוג נשמע ואני קפאתי.

"הלו." קול של אישה, קול שלא שמעתי חצי שנה, ענה. לא יכולתי לדבר לא יכולתי לומר כלום, "יש שם מישהו?" היא שאלה ואני רציתי לסגור את הטלפון ולהעלם, "אני מנתקת." אמרה ואני מיד הגבתי.

"אמא." קול חלש יצא מגרוני והיא שתקה, כנראה מהפתעה.

"מייקי! ילד שלי! שלא תעשה לי את זה יותר בחיים! איפה אתה? אתה יודע כמה זמן עבר?" אימי פרצה מבכי ואני הרגשתי כל כך רע, איך עשיתי להם את זה?

"אני בלונדון." אמרתי ושמעתי אותה קוראת ברקע לכולם לבוא.

"אתה מסתדר? יש לך כסף? אוכל? דירה? אתה לומד? אולי תחזור." היא אמרה ולפני שהספקתי לענות שני קולות נוספים דיברו.

"מייקל!"

"היי אבא." אמרתי ומיד אחר כך נזכרתי בלולה ובתומי, "איפה תומי? לולי יפיפייה, הכל בסדר?" שאלתי.

"הוא כאן אבל הוא לא רוצה לדבר! תחזור הביתה!" לולה דרשה.

"אני אחזור, אל תדאגי." אמרתי וניסיתי לגרום לה, וגם לי, להאמין.

"טוב, ילדים, תגידו שלום למייק, הוא יתקשר מחר ואז תדברו איתו. לכו למיטה." אימי אמרה והם התחילו למחות אבל מסרו המון חיבוקים ונשיקות ואמרו שהם דורשים שיחה מחר וניתקו.

"מה חשבת לעצמך?" אבי שאל ואני לא ידעתי מה לומר.

"לא עמדתי בזה." אמרתי לבסוף וקיוויתי שיבין.

"אני מבין אותך מייקל אבל יכולת לידע אותנו, יכולת לתת לנו לעזור לך עם הכל. הינו נותנים לך לנסוע, אנחנו יודעים עד כמה קשה לך אבל אתה לא יכול לעזוב ככה הכל." הוא אמר.

"אני יודע, אני מצטער." אמרתי ובאמת התכוונתי לזה.

"אתה יודע איך מצבה של מריה הדרדר יומיים אחרי שהלכת? היא הייתה כל הזמן על הקו שבין החיים למוות מייק, זה לא צחוק. היא צריכה אותך." הוא אמר.

"ג'ונתן, עזוב אותו," אימי התערבה, "איך שם חמוד? אתה מסתדר? אולי תיתן לנו לשלוח לך כסף ותבוא לבקר?" היא שאלה.

"אני לא יכול, אני צריך עוד זמן. אני אתקשר מחר, אוהב אתכם." אמרתי וניתקתי. נשכבתי באנחה כבדה על הספה והשקעתי בהרהורים.

*סוף פלאשבק*

כמובן שיום למחרת התקשרתי, דיברתי איתם כמעט כל יום מאותו היום. לא הסכמתי לשמוע כלום על מריה. אמא, אבא ולולה תמיד שמחו לדבר איתי ורק תומי לא רצה, הוא לא הסכים לדבר איתי חוץ מפעם במלא זמן. בהתחלה לא הבנתי למה זה, למה הוא לא מוכן לדבר איתי, אבל כמה שבועות אחרי השיחה הראשונה שלי איתם אימי הסבירה לי שהיא מצאה ציור של תומי מתחת למיטה, הוא מרגיש נטוש. בציור היו אימי, אבי ולולה אשר היו מצוירים בגדול ומאחוריהם היו מצוירות שתי דמויות קטנות. מעבר לזה, הוא השאיר פעם אחת את היומן שלו פתוח, כי טוב, מה לעשות, הוא כבר בכיתה ב' והוא יודע לכתוב, בסלון ובכל דף הייתה כתובה מילה אחת, אותה המילה אשר חזרה על עצמה. לבד.

ניסיתי הכל מאותה השנייה בה אימי אמרה לי את זה, טוב, כמעט הכל. שלחתי מתנות, התקשרתי שוב ושוב, שלחתי גלויות ואפילו כרטיס טיסה אך כלום לא עזר. לא יכולתי לחזור למרות שידעתי שזה מה שישנה הכל, פשוט לא יכולתי.

חודשיים אחר כך התחלתי ללמוד, אתמול יצאתי לחופשת סמסטר אחרי תקופה ארוכה של מבחנים ועבודות. למדתי שני דברים, אחד שרציתי ללמוד ממזמן ואחד שפשוט משך אותי לשם.

הדבר הראשון היה מוזיקה, מגיל קטן ידעתי לנגן אבל מאז מותו של דריק לא השתמשתי ולא התקרבתי לאף כלי נגינה, זה היה משהו שחוץ מג'וש ומההורים שלי אף אחד לא ידע, אפילו לא מריה. כשהגעתי לאוניברסיטה הסתכלתי בדפי ההרשמה וזה ישר קפץ לי מול העיניים, המוזיקה שכל כך התגעגעתי אליה ועכשיו יכולתי באמת להשקיע בה. כשאיבדתי מישהו בפעם הראשונה המוזיקה נעלמה מחיי כאילו לא הייתה ואילו עכשיו, כשאיבדתי מישהו בפעם השנייה, המוזיקה חזרה לחיי כאילו לא נעלמה לשנייה. אל תשאלו בכלל איך הצלחתי להתקבל, גם אני לא הבנתי. לא ניגנתי כל כך הרבה שנים והצלחתי להתקבל לאחת האוניברסיטאות הטובות.

הדבר השני היה ציור. בדרכי למבחני קבלה במוזיקה עברתי ליד כיתת ציור פתוחה וכל הצבעים שהיו בחדר והחיוכים של האנשים גרמו לי להיכנס לחדר להביט. המורה ראה אותי וניגש אליי ואני לא ידעתי מה לומר, לא היה לי שום הסבר הגיוני לעצם העובדה שאני עומד כאן הרי מעולם לא ציירתי או חשבתי על לצייר.

"אתה רוצה לנסות להתקבל לכאן?" הוא שאל ואני חשבתי על זה, אני רוצה?

"נראה לי שכן אבל אני לא יודע לצייר." חייכתי חיוך נבוך והוא צחק.

"אף אחד כאן לא יודע לצייר באמת, כל אחד עושה את מה שהוא רוצה. זו הכיתה המתקדמת שלי אבל אם אתה רוצה אני מעביר קורסים למתחילים כל יום ראשון, שלישי וחמישי בערבים אז אתה יכול לרשום את עצמך על הדף בלוח ולבוא מחר בשש." הוא אמר ופנה לעזור לאחד התלמידים. ובאמת נרשמתי והגעתי לשיעור יום למחרת. הציור היה מדהים, הוא עזר לי לפתח את הדמיון, דבר שגם השפיע על הכתיבה שלי ועל הנגינה שלי, ולהוציא את כל מה ששמרתי בפנים. את המוות של דריק, את התרדמת של מריה, את מי שהייתי ואת מי שהפכתי להיות.

ועכשיו, אחרי שסיימתי שנה שנייה באוניברסיטה, החלטתי לחזור הביתה לחופשה שלפני השנה השלישית. לא הודעתי לאף אחד, רק ארזתי תיק קטן, קניתי כרטיס הלוך וכרטיס חזור לשבוע לאחר מכן ועליתי על המטוס.

וכאן אני עכשיו, יושב במחלקת העסקים בדרך אל הבית שלי, המקום בו לא הייתי שלוש שנים.

לא שמתי לב כמה זמן עבר עד שלפתע הרגשתי את הלחץ באוזניים, אנחנו נוחתים. הייתי כל כך לחוץ מהפגישה המחודשת הזו, רציתי כבר לראות את לולה ואת הוריי, רציתי לשבת עם תומי ולהסביר לו שאני לעולם לא אעזוב אותו. כמובן שגם רציתי לראות את ג'וש, יצא לי לדבר איתו רק פעם אחת מאז שעזבתי. המטוס נחת ומחלקת העסקים יצאה ראשונה, כמה כייף זה לצאת בלי כל העומס של האנשים, לקחת את התיק שלך ולעוף מהמקום מצפוף הזה. תוך פחות מחצי שעה הייתי בחוץ וניסיתי לתפוס מונית. כבר שכחתי איך זה בארץ, איך הכל כאן זול פי שלוש ממה שזה עולה בלונדון.

נכנסתי למונית הצהובה שעצרה מולי ואמרתי לנהג את הכתובת. שלא כמו כל נהג ניו יורקי טיפוסי הוא שתק ונתן לי לשקוע בהרהוריי.

מה ההורים יגידו? השתנתי? ניסיתי להביט במראה הקטנה שבחלק הקדמי של המונית וכשסוף סוף הצלחתי גיליתי שכן, השתנתי. השיער הבלונדיני שכמעט תמיד היה מסודר ומטופח הפך ליותר ארוך ופרוע, זיפים בהירים צצו על לחיי וסנטרי והעגיל שעשיתי באוזן לא ממזמן בלט על עורי השזוף. גבהתי בצורה משמעותית וגופי התרחב והתקשח, נהייתי כבר ממש גבר ולא נראיתי עוד כמו נער בן טיפשעשרה שכל הבנות נמרחות עליו.

עברנו ליד הפארק שבו חצי מהדברים החשובים ביותר בחיי קרו, הפארק בו הכרתי את מריה, בו כמעט איבדתי את מריה בפעם הראשונה, בו כמעט איבדתי את מריה בפעם השנייה ובו, בדרך זו או אחרת, התאהבתי בה עד מעל הראש.

ירדתי אל מול הבית הגדול שכל כך אהבתי, הבית הגדול שבו גדלתי, ושילמתי לנהג. לקחתי את התיק איתי וקפאתי. לשנייה חשבתי על לברוח ולא להיכנס, לא לראות את כולם ופשוט להתנתק אבל נשמתי עמוק ועליתי על המדרגה הראשונה. עוד שתי מדרגות ואני מגיע לדלת, רק שתי מדרגות מפרידות ביני ובין המשפחה שלי, ובין האנשים היקרים לי שלא ראיתי כבר שלוש שנים.

עליתי עוד מדרגה, פתאום התיק הקטן שלקחתי איתי הרגיש כמו מטען של ארבעים קילו שנמצא על גבי, בקושי זזתי. עוד מדרגה אחת.

סוף סוף הצלחתי לעלות את המדרגה האחרונה ועמדתי במרחק סנטימטרים ספורים מהדלת. לא רציתי לדעת מה היה עם מריה כל הזמן הזה, לא רציתי לדעת כלום.

פתחתי את הדלת בזהירות ובשקט ונכנסתי פנימה. האורות בכל הבית דלקו, כולם היו כאן כנראה. צחוק שני ילדים שכבר התחילו להתבגר נשמע בסלון וצחוקם של שני מבוגרים נשמע מיד אחריהם אך עם זאת עוד צחוק נשמע, צחוק שהיה מוכר לי יותר מדי.

עשיתי עוד צעד ועוד צעד ועכשיו עמדתי בכניסה לסלון, כולם השתתקו ולולה ותומי הפסיקו לרוץ. אבי אשר ישב עם הפנים לכיווני סימן לאימי ולנערה שישבה לידה להסתובב וממש כמו בהילוך איטי ראיתי את פרצופה המופתע והאוהב של אימי ואת פרצופה של אותה האחת.

"מריה?"

וואווו, אתם קולטים שזה כבר הסיפור השלישי שאני מסיימת בבלוג המדהים הזה?

קודם כל תודה לקרן שעזרה לי עם הרעיון לפרק הזה, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך ♥

אני לא יודעת מה לעשות עכשיו, יש לי כמה אפשרויות ואני רוצה לשתף אתכם.

האפשרות הראשונה היא לעשות לסיפור הזה עונה שנייה , משהו שעקרונית אני פחות אוהבת כי אז בקושי מצטרפים קוראים חדשים.

האפשרות השנייה היא להמשיך את הסיפור שהקפאתי, לנסות להמשיך אותו ורוב הסיכויים שזה ילך כי עלה לי רעיון חדש בשבילו.

האפשרות השלישית היא לכתוב סיפור חדש לחלוטין, סיפור שלא יהיה קשור לסיפורים הקודמים.

אני אישית ממש אהבתי את הסיפור הזה, הוא גרם לי להבין המון דברים על עצמי ועל אחרים.

הפעילות בבלוג קצת ירדה לאחרונה וזה ממש מבאס אבל אני מבינה את זה. אני אשמח אם מי שיכול ורוצה יפרסם אותי אצלו ואם הוא רוצה שאני אפרסם אותו בחזרה שיודיע לי בתגובות.

אני מקווה שאהבתם את הסיפור הזה, אם לא אני אשמח לדעת למה ואם כן אני אשמח פשוט לדעת את זה.

וכל אלו שחושבים שתגובות ארוכות זה מציק וחופר אז הם לא כותבים כאלו יכולים לנשום עמוק, אני מתה על תגובות כאלו.

תראו מה השעה שאני יושבת ומעלה לכם פרק, תתייחסו לזה.

והיו עוד מלא דברים שאני רוצה לומר ולא זוכרת כעת.

אוהבת מלא ומחכה לתגובות שלכם,