סיפורים בהמשכים.

פרק 1- סרטים וקלטות.

"היי, אני אמילי ואני חולת סרטן. כן, אני יודעת שזו לא הדרך האולטימטיבית להתחיל את נאום סיום הלימודים שלי, ובטח שלא כשנבחרתי לנושאת הנאום השכבתי, אבל ככה בחרתי. אני בטוחה במאה האחוזים שאם כל תלמיד ותלמיד אשר יושב כאן מולי היה נשאל מה היה היום שהיה מוותר עליו בשלושת השנים האחרונות הייתם שומעים הרבה פעמים את המילים מבחן או מוות. מבחן שנכשלו, מבחן שפספסו, מבחן שזלזלו ולא למדו אליו, מוות של חבר, מוות של קרוב משפחה ואפילו של אב או אם. אם הייתם שואלים אותי על מה אני הייתי מוותרת הייתי ישר עונה שזה היום בו תקווה המורה לאזרחות תפסה אותי ואת ניב מתנשקים בשירותי הבנות ושלחה אותנו למנהל שהורה לה להשגיח עלינו מקרוב, אבל אחרי שהייתי אומרת זאת הייתי חושבת שוב ואומרת שלא היית מצטערת על אף יום, על אף שנייה, כן, אפילו לא על היום בו גיליתי שאני חולה בסרטן. אני חושבת שיום אחד תקומו ותבינו שאם הייתם מוותרים על משהו אחד קטנטן, כל השאר היה קורס יחד איתו. כבר לא הייתם מכירים את אותו האחד שהכרתם כשהתעצבנתם מהמבחן והוא בא ושאל אתכם אם הכל בסדר והפכתם לחברים טובים, כבר לא הייתם מכירים את הידידה של החבר שנהרג שעכשיו הבת זוג שלכם כבר שלוש שנים, כבר לא הייתם מכירים את עצמכם, הכל היה לכם זר. אבל לא באתי לכאן בשביל לדבר אתכם על מוות או על כישלון, לא באתי להטיף לכם או לנסות לשנות את דעתכם. אני כאן כי השכבה שלי בחרה בי, אני כאן כי השכבה שלי סמכה עליי. למה? עדיין אין לי מושג." אמילי אמרה וכל הקהל צחק. המצלמה הצליחה לתפוס את אמילי בפרופיל הכי טוב שלה, או כך לפחות תמיד אמרה, אך גם אז לא התבטא יופייה המדהים והסוחף. חיוכה בלט וצחוקה המתגלגל נשמע בבירור מרמקולי מערכת ההגברה, הרגשתי כאילו אני נמצאת שם ממש כמו לפני שנה וחודשיים.

"אני לא יודעת מה כל אחד מכם יעשה בהמשך חייו, איפה הוא יהיה ועם מי אבל אני כן יכולה לבקש, תשמרו על עצמכם. תשמרו על אופטימיות, לא משנה מה יקרה. אני לא רוצה להמשיך לדבר עכשיו כי אם אני לא אעצור את עצמי לא יהיה מי שיעצור אותי אז אני רק אוסיף שאני מקווה לראות את כולכם בפגישת מחזור, בתנאי כמובן שאני אחיה עד אז. אל תתנו לשום מכשול לעצור אתכם בדרך לחלום!" חייכה באושר וכולם מחאו כפיים בהתלהבות, אפילו תקווה המורה לאזרחות שתמיד נראתה כל כך רגוזה.

אמילי ירדה מהבמה וכולם קפצו עליו בחיבוקים. המצלמה רעדה, אבא כל כך התרגש באותו הטקס.

"ולה!" אמילי הוציאה את ראשה מבין ערימת האנשים שקפצו אליה וחייכה אליי, "איך היה?" שאלה אותי כשסוף סוף הצליחה לצאת מההמון וחיבקה אותי בחוזקה.

"מדהים!" חייכתי וחיבקתי אותה בחזרה, "תראי מי מחכה לך כאן." הצבעתי מאחוריה והיא הסתובבה אך יכולתי לראות את החיוך הענק שנפרס על פניה.

"ניב!" היא צרחה באושר ורצה אליו. ניב זרק את התיק שהיה בידו הצידה וחיבק אותה באהבה, אפילו דרך עדשת המצלמה אפשר היה לראות את אהבתם.

הם תמיד נראו לי כמו הזוגות בסרטים, הזוגות שתמיד הכל טוב ויפה והם מתמודדים עם כל בעיה.

"אבא תפסיק לצלם!" אמילי חייכה כאשר ראתה שאבי עדיין מצלם. צחוקו של אבי נשמע מאחורי המצלמה ושנייה לפני שהתמונה קפצה ראו את ניב רוכן לנשק את אמילי.

עכשיו נראתה אמילי שוכבת ישנה במיטה. השיער השופע שלה כבר לא היה, במקומו היה שיער בלונדיני דליל אך עדיין מדהים.

"ששש! אתם תעירו אותה!" אבי לחש וצחקוק עדין נשמע, זיהיתי את צחוקה של אימי, צחוק שכל כך התגעגעתי אליו.

"מזל טוב!" פתאום הופעתי גם אני מול המצלמה וקפצתי על המיטה. ראו כמה שנזהרתי שלא לפגוע בגופה העדין, כמה שפחדתי להכאיב לה. כל תנועה שלי נעשתה בשיקול דעת ובזהירות יתרה, מה שעצבן אותה לפעמים.

"תנו לישון." אמילי מלמלה ושמה את הכרית על ראשה, דוחפת אותי ברגליה החלשות אך עדיין מספיק חזקות על מנת להעיף אותי מהמיטה הישר אל הרצפה.

"נו אם! קומי אורי!" צחקתי ודגדגתי אותה. היא החלה לצחוק וזרקה עליי את הכרית, מחייכת אל המצלמה חיוך רחב אשר חושף שיניים לבנות וישרות.

"ניב בטח יבוא עוד כמה דקות, את לא רוצה לקבל אותו כשאת נראית ככה." אימי אמרה ואמילי חייכה.

"הוא ראה אותי כבר בכל מצב." חייכה חיוך שבע רצון ושמעו את אבי משתנק.

"אמילי!" אמר בטון לחוץ ואימי, אמילי ואני צחקנו.

"נו אבא, אני בת שמונה עשרה, למה ציפית?" היא שאלה בחיוך וברחה אל חדר המקלחת לפני שמישהו יספיק לומר עוד מילה נוספת.

המסך נהיה שחור, בזו נגמרה הקלטת.

זכרתי את אותו היום, כמה דקות לאחר מכן ניב אכן הופיע בפתח הבית וורד אדום ומדהים בידו.

"היא כבר תרד." אימי חייכה אליו ואבי הסתכל עליו במבט מעט כועס.

"מה יש לו?" ניב צחק וחיבק אותי, מוסיף ברכת בוקר טוב בדרך.

"אמילי פלטה משהו על זה שראית אותה כבר בכל מצב, היית צריך לראות אותו." צחקתי והתיישבתי מול כוס השוקו שחיכתה לי על השולחן.

"המפגרת שלי." הוא צחק ואני חייכתי בהסכמה.

"ניבו!" אמילי רצה במדרגות וקפצה עליו.

"אם," הוא חייך, "יום הולדת שמח אהובתי ושלוש שנים מדהימות לנו." הוסיף ונישק אותה.

"שלוש שנים." עיניה נצצו, לא הייתה פעם אחת שראיתי אותם ביחד ועיניה לא נצצו, לא ראיתי אותה מאושרת לעולם כמו שנראתה כשהייתה איתו, היה בו כמו קסם שכישף אותה. אני זוכרת פעם אחת שהוא טס עם המשפחה שלו והיא לא יכלה לבוא, כל פעם שמישהו מהם נסע לחופשה בארץ או בחו"ל השני היה מצטרף, כי הייתה לה הופעת מחול והוריו לא הרשו לו להישאר בארץ ואיך היא הייתה מבואסת, מעולם לא ראיתי אותה כל כך חסרת אנרגיות. בפעם השמונים ששאלתי אותה, היא סוף סוף הסבירה לי ששבוע בלעדיו נראה לה כמו שנה. בהתחלה חשבתי שהיא סתם מגזימה, הרי זה סתם שבוע ויש לה אותי אבל אחר כך הבנתי שהיא פשוט מאוהבת בו, לא פחות ולא יותר. לא לראות אותו על בסיס יומי ולא לדבר איתו שעות על גבי שעות בטלפון דכדך אותה לחלוטין, פתאום נהיה שקט בבית. ביום שהוא חזר היא ישנה אצלו, לא ראינו אותה בבית במשך שלושה ימים וכשהיא חזרה כל האור והשמחה כאילו חזרו הביתה, אי אפשר היה להסביר את זה.

קמתי מהספה והוצאתי את הקלטת ממכשיר הווידאו, לא יכולתי לראות יותר היום. הכנסתי את הקלטת לארון הקלטות ובדיוק כשעמדתי לעלות לחדרי נשמעה דפיקה בדלת.

"היי." אמרתי וזזתי, נותנת לניב להיכנס.

"היי." הוא חיבק אותי. מאז פטירתה של אמילי ניב ואני נהינו חברים מאד טובים, הוא היה כמו אח גדול לכל מצב. הוא שמר עליי בבית הספר, הרביץ לאקס שלי שבגד בי, עזר לי ללמוד למבחנים, יצא איתי לסרטים ובעצם חצי חי כאן.

"אתה יודע שעכשיו חצות?" שאלתי והוא הנהן.

"אני מתגעגע אליה." הוא אמר ודמעה זלגה מעיניו.

אני חושבת שמי שהיה לו הכי קשה, ואני לא מדברת עליי או על הוריי, אחרי מה שקרה היה ניב. חודש שלם הוא לא אכל כלום, לא דיבר עם אף אחד. מדי פעם הוא היה נכנס לחדר שלה ולא היה יוצא ממנו שעות. הוא לא הדרדר למצב של סמים ואלכוהול אבל שמעתי את הוריו מדברים עם הוריי פעם אחת ואומרים שאולי זה היה עדיף, שאולי אז הוא לפחות היה מראה סימני חיים. אחרי חודש הוא פשוט נכנס לחדר שלי כשעמדתי ללכת לישון וחיבק אותי. הוא לא עזב אותי וישבנו מחובקים במיטה שלי עד שנרדם. בבוקר התעוררתי והוא לא היה שם, מצאתי אותו יושב במטבח עם הוריי ואוכל ארוחת בוקר, כאילו לא היה חודש שלם בעולם משלו.

"גם אני." אמרתי והוא חיבק אותי יותר חזק, מלטף את שיערי בעדינות.

לא הייתי מיוחדת כמו אמילי, לא היה לי את השיער הבלונדיני עם הבקבוקים המושלמים שהיה לה, לא היו לי עיניים ירוקות מדהימות או גוף כמו של דוגמנית, הייתי הכי ממוצעת שאפשר. לא ידעתי לצייר או לשיר או לשחק כמו שהיא ידעה, רק לנגן יכולנו ביחד, זה היה הדבר היחיד ששתינו ידענו לעשות.

והכי גרוע, אני לא היא. אני לא חמודה או מקובלת, אני לא גאונה או מצחיקה, אני לא נבחרת לדברים או מתחברת לכל אחד, אני לא מצאתי את האהבה הגדולה שלי ואני לא עם אומץ וביטחון. אני הנערה הכי ממוצעת שאני מכירה, אני לא חושבת שיש מישהי יותר רגילה ממני. מישהי שמוציאה 90 בכל מבחן, לא פחות ולא יותר, מישהי שיודעת לעשות הכל אבל בצורה הכי רגילה ולא מושלמת שיש. מישהי שיש לה שלושה חברים ולא יותר מזה, שבאמצע השנה מישהו יכול לשאול מיהי, למרות שהיה איתה שלוש שנים בכיתה.

"אכפת לך אם אני אשאר לישון כאן? ההורים שלי קצת כועסים." הוא אמר ואני נאנחתי.

"מה עשית ניב?" שאלתי, לא הבנתי איך מישהו כל כך חכם, כל כך בוגר וכל כך אחראי יכול לגרום להוריו לכעוס עליו.

"אני יוצא מהצבא, אני לא יכול להישאר שם." הוא אמר ואני סימנתי לו לבוא איתי ונכנסתי למטבח. הרתחתי את המים והוצאתי שתי כוסות מהארונית, מכינה בזריזות שתי כוסות קפה ומניחה על השולחן.

"למה?" שאלתי והתיישבתי מולו. העיניים החומות שלו נראו מתייסרות, לא אהבתי לראות אותו ככה.

"כי יש מישהי בפלוגה שנראית כל כך דומה לה, כי המפקד ראה איך אני נראה וכמה כבר לא אכפת לי ואמר שלמרות שלא סיימתי שנתיים הוא מוכן לחתום לי על שחרור מוקדם, הוא יודע מכל מה שקרה וראה עד כמה זה השפיע עליי." ניב אמר ולגם מהקפה בשקט.

"אז למה ההורים שלך כועסים? הרי זה יהיה באישור, זה לא שאתה משתמט." אמרתי, יכולתי להבין אותו.

"הם לא כועסים שאני יוצא מהצבא, הם כועסים על הסיבה שבגללה זה קורה. הם אומרים שאמילי הייתה בשבילם כמו בת אבל זה לא אומר שאחרי המוות שלה הם הפסיקו לחיות, הם אומרים שאני הפסקתי ואני אפילו לא מנסה להתגבר על זה. הם לא יודעים כלום." הסביר ואני הנהנתי.

"ניב, מה אתה רוצה לעשות? תשכח שנייה מההורים שלך, תשכח שנייה מאמילי," הרגשתי את ליבי נצבט כשאמרתי את זה, "לא חבל לך להרוס כמעט שנתיים שלמות של צבא? אתה אוהב את מה שאתה עושה שם, אני זוכרת עד כמה היית מאושר כשגילית שאתה מתקבל לאן שרצית. ניבו, זו החלטה שלך בלבד אבל תנסה לחשוב עלייך, לא על אחרים." אמרתי והוא חייך וקם. הוא הניח את כוס הקפה בכיור והסתובב בחזרה אליי.

"את החברה הכי טובה שיכולתי לבקש." הוא אמר וחיבק אותי.

"גם אתה." חייכתי, לא ידעתי איך הייתי מתמודדת עם הכל אם הוא לא היה כאן.

"אני נכנס להתקלח." אמר ועלה במדרגות.

חייכתי והנחתי את כוס הקפה בכיור, רק באותה השנייה שמתי לב לתמונה של אמילי שהונחה על המדף מעל הכיור, תמונה שלא ידעתי מי הניח שם אך ידעתי שזה קרה היום, תמיד שמתי לב לדברים שקשורים אליה. הרגשתי כאב חזק בחזי, כאב על כך שאמרתי לניב לשכוח מאמילי לרגע, כאב על כך שהתחלתי לחיות את חיי ולא לחשוב עליה כל שנייה ושנייה, כאב על כך שהיא לא כאן יותר, שהיא לא הולכת לחזור ועוד לא קלטתי את זה לחלוטין. היו ימים שישבתי וחיכיתי שתחזור כי רציתי לספר לה איך עבר עליי היום ורק אחרי כמה דקות קלטתי שזה לא יקרה.

עליתי לחדרי ונכנסתי למיטה, לא היה לי כח להתארגן לשינה, לא היה לי כח לכלום. אחרי כמה דקות, כשעיניי כבר היו עצמות והייתי בדרכי לחלום הראשון של הלילה, הרגשתי את ניב נשכב לידי ומלפף את אצבעותיו סביב אצבעותיי. חיוך עלה על פניי.

"לילה טוב אחות קטנה." הוא נשק ללחיי ויצא מהחדר. ידעתי שהוא הולך לישון בחדר של אמילי, כשהם היו ביחד הוא ישן אצלנו המון וזה שמה שקרה קרה לא מנע ממנו להמשיך לישון אצלנו.

עם אותו החיוך הוצאתי את כל המחשבות מראשי ונתתי לעיניי להיעצם סוף סוף והלכתי לישון.

*

"בוקר." ירדתי למטה ומצאתי את הורי ואת ניב יושבים סביב שולחן האוכל ואוכלים פנקייקים, כמעט כמו כל יום שבת נורמלי במשפחת וויליאמס.

"יש לך כוס שוקו על השיש, בואי שבי." אימי חייכה. רק ברגעים שישבנו לאכול ראיתי עד כמה ניב הציל את המשפחה שלנו, עד כמה שהוא השאיר אותנו מחוברים וחזקים. בחודש שבו ניב היה מנותק לחלוטין אימי עדיין ערכה את השולחן לארבעה אנשים, רק ביום שבו מצאתי את ניב והורי יושבים למטה בבוקר וראיתי את ניב יושב במקום הקבוע של אמילי הבנתי שהמקום הזה היה שמור לו תמיד, שהוא תמיד היה חלק מאתנו ותמיד היה כאן. אם ניב לא היה מצטרף אלינו לארוחות כל כך הרבה המקום הרביעי היה נשאר ריק והיה ממשיך להעיק עלינו ולהוציא לכולם את התיאבון.

"מה אתם עושים היום?" שאל אבי בזמן שלקחתי פנקייק אחד והנחתי בצלחתי.

"לא יודעת." משכתי בכתפיי והכנסתי חתיכה גדולה מהפנקייק לפי.

"חשבתי שנלך לסרט." ניב ואמר והסתכל עליי ואני חייכתי בהסכמה.

"טוב, אתם יכולים לקחת את האוטו של אמא. דרך אגב, אמא ואני נוסעים מחר לצימר עד לסוף השבוע הבא, אתה תוכל להישאר כאן? אני לא רוצה שוולריה תישאר לבד." אבי אמר.

"ברור, אין שום בעיה." ניב חייך וצלצול טלפון נשמע.

"זה שלי, אני כבר באה." אמרתי ועליתי בריצה לחדרי, עונה בדקה התשעים לשיחה.

"פעם הבאה אני מנתקת אחרי שנייה." נטע אמרה לפני שהספקתי להשחיל מילה.

"אוי, שקט." אמרתי בחיוך.

"מה התכוניות להיום?" היא שאלה.

"אני הולכת לסרט עם ניב, את ודור מוזמנים להצטרף." אמרתי ונטע נאנחה.

"את כל הזמן איתו." היא אמרה ואני לא ידעתי מה לומר לה. ידעתי שזה מפריע לה שאני לא איתה ועם דור כמו שהייתי לפני שהכל קרה אבל ציפיתי שלפחות תבין.

"אני יכולה לבקש מליאם לבוא." ניסיתי להתנצל וידעתי שהיא מחייכת.

"תאספו אותנו!" חייכה וניתקה.

ירדתי למטה והתיישבתי בחזרה על יד ניב, "תזמין את ליאם, הזמנתי את נטע ודור." חייכתי והוא הנהן בהסכמה והמשיך לאכול.

כעברו שעה מצאתי את עצמי במכונית, מחכה שנטע תצא סוף סוף מהבית שלה.

"אנחנו חייבים פעם הבאה להגיד לה שתהיה מוכנה חצי שעה לפני הזמן, ככה בטוח לא נחכה לה." ניב נאנח ואני צחקתי.

"זו נטע, מתרגלים." אמרתי והוא חייך.

כשנטע סוף סוף נכנסה למכונית נשאר לנו לאסוף רק את דור וליאם ולבחור איזה סרט נראה. את כל הנסיעה העברנו בוויכוחים שוטפים על איזה סרט נראה, קודמיה רומנטית או אימה. בסופו של דבר, ניצחנו אנחנו הבנות וקבענו שפעם הבאה הולכים לאימה, כן בטח.

אולם הקולנוע היה מלא, זוגות של נערים, הורים ואפילו שני זוגות קשישים ישבו באולם.

"לאן הכנסנו את עצמנו?" התלונן ליאם ונטע ואני חייכנו בשביעות רצון.

"אני הולך לקנות פופקורן, בואי." ניב לחש לי והושיט לי את ידו. יצאנו מחוץ לאולם ונדחפנו בתור הענק, מצליחים להשתחל בין אנשים ולהגיע לתחילת התור.

"פופקורן גדול ושני נסטי בבקשה. אה! ומייק אנד אייק!" ניב ביקש ולפני שהצלחתי להוציא את הארנק מהכיס הוא שילם.

"ניב! זה לא הגיוני שאתה משלם עליי כל הזמן!" מחיתי וניסיתי לדחוף שטר של חמישים ש"ח, גם על הכרטיס וגם על הנסטי והסוכריות, לכיסו.

"ולה, את האחות הקטנה המאומצת שלי, תני לי לפנק אותך." הוא אמר ולא השאיר מקום לוויכוח.

"טוב שחזרתם! הם משגעים אותי כאן!" נטע אמרה ואני הוצאתי לה לשון.

"מייק אנד אייק!" דור אמר בהתרגשות וניסה לחטוף את השקית מניב אך ניב היה זריז ממנו והצליח לשמור על השקית אצלו.

"זה," אמר והדגיש את המילה, "רק שלנו." הצביע עליי ועליו.

"נו אבל!" דור מחה ומיד הוסיף, "ברוגז!".

"לך תקנה לך!" אמרתי והוצאתי סוכריה אחת מהשקית, מכניסה לפי ונהנית מהטעם החמוץ שלה.

"מעצבנים." דור סינן ולפני שהספיק לקום מהמושב הסרט החל, "עוד יותר מעצבנים." סינן שוב וכולנו צחקנו.

"אם אני נרדם זו אשמתך." ניב סינן ושם את ראשו על כתפי.

"אל תדאג, אני לא אעיר אותך." אמרתי והרגשתי שהוא מחייך.

"יופי." אמר. בצד יכולתי לראות את נטע מגניבה מבטים לליאם ואותו מחייך חיוך מרוצה כל פעם שתפס אותה מביטה בו. רק דור נראה מיואש ותקוע בין שתי בחורות שלא שמות עליו.

"דורי?" שאלתי בחיוך מתנצל, גם תקענו אותו בסרט קומדיה רומנטית, גם בין שתי בחורות שאחת מהן מפלרטטת ללא הפסקה עם זה שיושב לידה והשנייה ישן על הכתף שלה בחור אחר וגם השארנו אותו בלי מייק אנד אייק.

"ברוגז." הוא מלמל ואני נאנחתי ונתתי לו כמה סוכריות מהשקית, "לא ברוגז!" חייך כמו ילד קטן והתחיל למיין אותם לפי צבעים, או לפחות לנסות.

"איזה סרט אנחנו רואים בכלל?" ניב שאל ואני חייכתי.

"אהבה בהחלפה." אמרתי והוא הנהן.

*

"זה היה הסרט הכי משעמם שראיתי אי פעם!" ניב צעק בתסכול ואני צחקתי, כמה אנשים שעברו לידנו הביטו בנו כעל מטורפים.

"איזה ראית?! ישנת עליי חצי סרט!" אמרתי והוא נעצר, מביט בי בפה פעור.

"מה פתאום! ראיתי הכל!" מחה. דור, ליאם ונטע הביטו בנו משועשעים.

"לא אתה לא!" אמרתי והוא הסתכל עליי במבט זומם ומיד לאחר מכן תפס אותי והחל לדגדג אותי.

"תודי, תודי שראיתי הכל!" אמר ואני לא יכולתי להפסיק לצחוק.

"לא רוצה נו!" אמרתי תוך כדי צחוק.

"תגידי!" הוא לא הפסיק לדגדג אותי ובסוף לא הייתה לי ברירה.

"בסדר! בסדר!" אמרתי והוא הפסיק לדגדג אותי.

"בסדר מה?" שאל.

"בסדר, ראית את כל הסרט." אמרתי והוא חייך חיוך מנצח.

"מכוערת." הוא צחק וחיבק אותי.

"זוג יונות." דור אמר במבטא רוסי וכולנו צחקנו. מעניין מה אמילי הייתה אומרת אם היא הייתה איתנו עכשיו.

המשכנו ללכת לכיוון אחת המסעדות, הבנים החליטו שהם רעבים למרות כל הפופקורן שאכלו עכשיו. ידו של ניב נשארה על מותני ואני השענתי את ראשי עליו.

"ניב? חשבתי שאתה לא רוצה חברה." נשמע קול מאחורינו ושנינו הסתובבנו.

"היא לא החברה שלי עלמה." ניב נאנח ואני הבנתי מי זו, זה היה לי כל כך ברור. זו הייתה זו שבגללה ניב רצה לצאת מהצבא, זו הייתה זו שדומה כל כך לאמילי. הרגשתי את כל העולם מסתובב סביבי ולא הצלחתי לנשום.

"מה יש לה זאתי? מה היא כל כך חיוורת?" עלמה שאלה ויכולתי לראות במטושטש את ניב מסתובב לראות על מה היא מדברת ומיד מחבק אותי.

היא פשוט נראית כמוה.

אז... סיפור חדש? (:

מה אתם אומרים על העיצוב?

יכול להיות שלא הכל מובן, אבל זה רק הפרק הראשון, אני מקווה שהכל יסתדר בהמשך ותבינו הכל.

אין לי יותר מדי מה לחפור לכם הפעם, רק לומר תודה על זה שלמרות שהבלוג לא היה פעיל חודש שלם המשכתם להיכנס ולהגיב!

מספר המנויים עומד כרגע על 76, שזה מעולה לי!

מי שרוצה להיות בקבועים שיגיד בתגובות, מי שרוצה לצאת מהקבועים בגלל שזה סיפור חדש ואתם לא אוהבים, גם תגידו. אבל, קבועים מחוייבים להגיב, אני לא חושבת שזה הוגן שאני יושבת ומודיעה לכם ואתם לא מגיבים בכלל.

מצפה לתגובות מכם. בכל זאת, השקעתי.

אוהבת אתכם המון ובהצלחה בבית ספר (שונאת את תקופת המבחנים!).