סיפורים בהמשכים.

ירדתי אל מול הבית הגדול שכל כך אהבתי, הבית הגדול שבו גדלתי, ושילמתי לנהג. לקחתי את התיק איתי וקפאתי. לשנייה חשבתי על לברוח ולא להיכנס, לא לראות את כולם ופשוט להתנתק אבל נשמתי עמוק ועליתי על המדרגה הראשונה. עוד שתי מדרגות ואני מגיע לדלת, רק שתי מדרגות מפרידות ביני ובין המשפחה שלי, ובין האנשים היקרים לי שלא ראיתי כבר שלוש שנים.

עליתי עוד מדרגה, פתאום התיק הקטן שלקחתי איתי הרגיש כמו מטען של ארבעים קילו שנמצא על גבי, בקושי זזתי. עוד מדרגה אחת.

סוף סוף הצלחתי לעלות את המדרגה האחרונה ועמדתי במרחק סנטימטרים ספורים מהדלת. לא רציתי לדעת מה היה עם מריה כל הזמן הזה, לא רציתי לדעת כלום.

פתחתי את הדלת בזהירות ובשקט ונכנסתי פנימה. האורות בכל הבית דלקו, כולם היו כאן כנראה. צחוק שני ילדים שכבר התחילו להתבגר נשמע בסלון וצחוקם של שני מבוגרים נשמע מיד אחריהם אך עם זאת עוד צחוק נשמע, צחוק שהיה מוכר לי יותר מדי.

עשיתי עוד צעד ועוד צעד ועכשיו עמדתי בכניסה לסלון, כולם השתתקו ולולה ותומי הפסיקו לרוץ. אבי אשר ישב עם הפנים לכיווני סימן לאימי ולנערה שישבה לידה להסתובב וממש כמו בהילוך איטי ראיתי את פרצופה המופתע והאוהב של אימי ואת פרצופה של אותה האחת.

"מריה?"

אפילוג

היא קמה. העיניים, השיער, השפתיים שכל כך התגעגעתי אליהן, כולה הייתה מולי. מריה ישבה שם מולי והביטה בי מאוכזבת, הביטה בי במבט הכי כואב שאי פעם ראיתי.

"אנחנו ניתן לכם להיות רגע לבד." אבי קם וסימן לתומי, לולה ואימי לבוא איתו.

"מריה." התקדמתי אליה וחיבקתי אותה, הרגשתי איך גופה הפך ליותר שברירי ורך משהיה לפני הכל, "את כאן, את חיה, את ערה, את עומדת מולי." מלמלתי בתדהמה. לראות אותה, זה היה פשוט לא יאמן.

"עזבת. קמתי ואמרו לי שאתה לא כאן. השארת אותי לבד. יותר גרוע מזה, השארת את תומי לבד." היא לחשה והתרחקה ממני.

"את לא יכולה לשפוט אותי, את לא יכולה להבין מה זה היה להיות כאן בלעדייך, לראות את תומי ככה. לא יכולתי מריה, לא יכולתי להיות כאן." לחשתי גם אני וקירבתי אותה אליי בחזרה. ליטפתי את שיערה, הוא היה נעים בדיוק כמו שזכרתי.

"מייקל, אהבת אותי?" היא שאלה פתאום ואני לא הבנתי מאיפה זה בא, איך אחרי כל הזמן הזה שהינו ביחד ואחרי כל מה שעשיתי בשבילה היא עוד שואלת אותי את זה. ועכשיו? עכשיו יש לי חברה, יש לי את ניקי. לא שאני אוהב את ניקי, אני אפילו לא מרגיש אליה עשירית ממה שהרגשתי ושאני מרגיש למריה, אבל אני לא יכול לבגוד בה ככה.

"הכנו תה, בואו." אבי קרא לנו מהמטבח עוד לפני שהספקתי לענות למריה. מריה התרחקה ממני ונכנסה למטבח, מתעלמת ממני.

"למה לא סיפרתם לי?" שאלתי כשנכנסתי למטבח ואימי נאנחה.

"זה קרה אתמול, מריה קמה ואתה לא רצית לשמוע כלום על התאונה יותר או על כל דבר שקשור לזה. ניסנו להתקשר אבל אתה לא ענית." אימי אמרה ומריה לא הביטה בי, היא הביטה בכל אחד ולכל מקום רק לא לכיווני.

"ניתקתי את הטלפון של הבית וסגרתי את הפלאפון, לא רציתי לשמוע מאף אחד. זה היה שלוש שנים אתמול." אמרתי בכאב, לא האמנתי שעד שסוף סוף זה קרה ועד שסוף סוף החלטתי להגיע לביקור התקווה הכי גדולה שלי התממשה.

"אנחנו יודעים." אבי אמר.

"אתה פחדן." תומי אמר פתאום. עיניו, שפעם היו כל כך רכות ואוהבות היו עכשיו קרות וחסרות כל רגש ותקווה, הביטו בי וחדרו אל תוכי. הוא קם ויצא מהחדר, לא בסערה אבל אכן השאיר את כולם שותקים בחוסר נעימות. קמתי בשביל ללכת אליו אך מריה קמה ועצרה אותי.

"אל תתקרב אליו." אמרה בחדות ויצאה גם היא מהדלת. התיישבתי בתסכול בחזרה על הכיסא ודמעה בודדה טיילה על לחיי. שניים מתוך חמשת האנשים שאני הכי אוהב בעולם שונאים אותי, הם מתעבים אותי.

"אני פחדן." מלמלתי ואבי ואימי הביטו בי במבט שמעולם לא ראיתי לפני, ברחמים.

"תן להם זמן." אמר אבי והושיט לי כוס מים. התה התקרר ממזמן אך לאיש לא היה אכפת, כל אחד שקע בהרהוריו. לולה ישבה שותקת מולי וגם היא נמנעה מלהביט בי. כולם היו מאוכזבים ממני, כולם היו בטוחים שאני פחדן אך רק לתומי היה את האומץ לזרוק לי את זה בפנים, רק לתומי היה את האומץ לעמוד מולי ולהגיד לי את האמת, את מה שכולם חושבים.

"אני צריך לצאת לנשום אוויר." אמרתי, לקחתי את הפלאפון שלי ויצאתי מהבית לפני שמישהו הספיק לומר משהו. חייגתי את המספר של ניקי, הייתי צריך להסביר לה כמה דברים.

"מייקי!" היא ענתה מאושרת, "איך שם?"  שאלה.

"מריה התעוררה." אמרתי והיא שתקה, מאז שסיפרתי לה על מריה חשדתי שהיא שונאת אותה.

"מתי אתה חוזר?" היא שאלה לאחר דקה והפעם אני שתקתי.

"אני לא יודע, אני לא יודע אם אני חוזר בכלל." אמרתי ושמעתי בום חזק, כנראה הטלפון נפל לה, "אני מצטער ניקי, אני באמת מחבב אותך אבל אני אוהב את מריה." אמרתי והיא בכתה, שמעתי את זה על קולה.

"זה בסדר, לא חשבתי שנתחתן יום אחד." היא צחקה ופתאום נהיה לי רע. רע בגלל העובדה ששיחקתי בכל הבנות האלו, רע בגלל העובדה שהייתי איתה למרות שאני לא אוהב או אהבתי אותה, רע בגלל העובדה שהשתנתי והכי רע, בגלל שתומי ומריה שונאים אותי.

ניקי הייתה מדהימה, למרות שהיא שנאה את מריה היא לקחה את זה בקלילות עכשיו וכיבדה אותי.

"אני... אממ... שמחתי להכיר אותך." סיכמה את הכל בגמגום.

"אני מחבב אותך ניקי." אמרתי וידעתי שחיוך עולה על שפתיה.

"אני יודעת. ביי מייקל." אמרה וניתקה.

מצד אחד, הוקל לי. לדעת שניקי צפתה את כל זה ולא לקחה את זה קשה היה אחד הדברים הכי קלים שיצא לי לעבור בזמן האחרון.

אבל מצד שני, היה לי רע. היה לי רע מכל הסיבות שעליהן חשבתי קודם לכן, מכל הסיבות שבגללן אני יושב עכשיו על המדרכה ליד הבית וחושב.

"מייקל!" נשמעה צעקה מקצה הרחוב ותוך שנייה הרגשתי את כולי מרוח על המדרכה, "ככה את חוזר ולא מתקשר אליי?!" ג'וש נתן לי מכה בצחוק וקם ממני, מושיט לי יד על מנת לעזור לי.

"מה קורה אחי?" שאלתי והוא חייך.

"אנדי ואני מאורסים." אמר ואני הבטתי בו מבולבל.

"אנדי?" שאלתי אחרי שלא הסביר כלום.

"נו, אנדי, זו מהאמבולנס מאותו היום בפארק." הסביר את עצמו ואני נזכרתי.

"מזל טוב!" חיבקתי אותו.

"ראית את מריה?" שאל בשמחה ואני שתקתי.

"היא שונאת אותי." אמרתי וחזרתי לשבת בתסכול על הרצפה.

"היא לא שונאת אותך, היא פשוט פגועה ולא מאמינה שעזבת ככה. תבין אותה, אם זה היה הפוך והיא הייתה עוזבת את לולה כשהיא בעצם היחידה על פני כדור הארץ שאתה סומך שתשמור עליה, לא היית כועס?" הוא שאל ואני נאנחתי בהסכמה.

"מה אני עושה?" שאלתי והוא סוף סוף התיישב לידי.

"תן לה זמן, אני לא יודע מה עוד אתה יכול לעשות כבר." אמר.

"מצטער שעזבתי ככה, לא יכולתי." התנצלתי והוא חייך וטפח על גבי.

"זה בסדר, אני לא יודע מה הייתי עושה אם היה קורה דבר כזה לאנדי." אמר ואני חייכתי, סוף סוף הוא מצא אהבה.

שתקנו, אף אחד לא אמר כלום במשך המון זמן. השמש שקעה לאיטה והצבעים הרבים התמזגו בשמיים בצורה פשוט מושלמת. הלוואי והייתה לי עכשיו מצלמה לצלם את הרגע הזה.

"אתה יודע, היא אוהבת אותך. היא הדבר הראשון שהיא חשבה עליו כשהיא קמה. הייתי אצלה כשזה קרה, ביקרתי אותה כל יום. היא לא שאלה על ההורים שלה, היא לא שאלה על ההורים שלך, היא לא שאלה עליי, לא על תומי אפילו, היא פשוט שאלה איפה אתה." ג'וש אמר לפתע.

"ומה אמרת לה?" שאלתי.

"שההורים שלך יסבירו לה, לא יכולתי לספר לה את זה." הוא נאנח ואני נאנחתי יחד איתו. למה נסעתי בכלל?

"אני לא מאמין שעשיתי את זה. אני כל כך אוהב אותה, איבדתי אותה עכשיו לתמיד." אמרתי.

"אתה יכול להשאיר אותנו לבד?" שמעתי את קולה של מריה מאחוריי וג'וש ואני הסתובבנו.

"ברור." ג'וש חייך, חיבק אותה ונכנס אל הבית.

"למה?" היא שאלה והתיישבה על המדרכה אבל במרחק מספיק גדול על מנת שתוכל לקום בלי שאני אעצור אותה.

"כי חשבתי שאיבדתי אותך לנצח. כי לא יכולתי לראות אותך שוכבת שם בלי הכרה ולהתנהג כאילו לא קרה כלום, כי אני דביל ולא חשבתי על אף אחד אחר חוץ מעצמי. כי אני פחדן." אמרתי והיא נאנחה.

"אתה מקשה עליי מייקל, אני לא יכולה לכעוס עלייך כי אני לא הייתי במצב שלך, אני לא הייתי בסיטואציה הזו, אבל אני יודעת שאני לא הייתי הולכת, אני לא הייתי נוטשת את לולה או אותך אף פעם. אכזבת אותי." היא אמרה ודמעה נוספת ירדה מעיניי.

"אני שונא את עצמי." אמרתי והנחתי את ראשי על ברכיי.

"אל, אל תשנא את עצמך כי אני לא שונאת אותך, תומי לא שונא אותך. אם היינו שונאים אותך לא היינו כל כך כועסים עלייך. אנחנו אוהבים אותך, אנחנו פשוט מאוכזבים." היא אמרה וליטפה את כף ידי.

"אני כל כך מצטער מריה." אמרתי והיא חייכה.

"אני יודעת." היא אמרה. רק עכשיו שמתי לב איזה דמיון יש בין ניקי למריה, למה לא יכולתי לכעוס על ניקי או להיפרד ממנה ולמה היה לי הרבה יותר קשה איתה מאשר עם אחרות. היא פשוט הייתה מריה אבל פחות ממנה, היא לה השתוותה לה אבל הייתה דומה לה בכל דרך אפשרית.

"אני אוהב אותך." אמרתי והסתובבתי עם פניי אל מול פניה.

"גם אני אוהבת אותך." אמרה בחיוך נבוך.

"לא, אני לא אוהב אותך, אני מאוהב בך." אמרתי לבסוף והיא חייכה ונשקה אותי. סוף סוף, אחרי שלוש שנים שלמות, אני זוכה להרגיש את שפתייה על שפתיי, את מגען הרך והנעים, את האהבה שלה אליי ואת האהבה שלי אליה בבירור.

"חכי כאן!" קפצתי פתאום והיא הביטה בי מופתעת וצחקקה.

"אוקיי..." מלמלה ואני נכנסתי לבית בריצה. הוצאתי במהירות את הקופסא הקטנה ששכבה אצלי כבר שלוש שנים ורצתי לחדרו של תומי.

"תומי?" נכנסתי בחשש והוא לא הסתכל עליי, רק המשיך לשבת על המיטה ולהסתכל על הארון שמולו. התיישבתי לידו.

"אני יודע שאתה כועס עליי וקרוב לוודאי שונא אותי עכשיו אבל אני רוצה לבקש את רשותך," אמרתי ופתחתי את הקופסא, סוף סוף תומי הסתכל עליי, "אני אוהב אותה, באמת. אני מצטער שעזבתי ככה אבל תנסה להבין, אתה מספיק בוגר כדי לדעת שזה לא קל. אני יודע שהייתי לא בסדר, שנטשתי אבל אני באמת מבקש סליחה. אם תבקש שאני לא אעשה זאת אני אבין ולא אעשה את זה אבל אני רוצה להציע למריה נישואים.".

את הטבעת קניתי ביום הראשון שלי בלונדון. נהג המונית הוריד אותי מול חנות תכשיטים וזה היה כמו סימן, פשוט נכנסתי וקניתי טבעת. לא חשבתי על כלום באותה השנייה חוץ מעל זה שיום אחד אני אתן את זה למריה, שיום אחד היא תקום ואנחנו נחיה באושר. המחשבה הזו שכחה את עצמה ונקברה, יחד עם הטבעת, עמוק בתוך ארוני. תמיד חיפשתי תירוצים ללמה לזרוק אותה, ללמה לא לשמור אותה. תירוצים כמו זה שאני צעיר מדי, הרי למה ילד בן שבע עשרה קונה טבעת? למה יש לי עכשיו בחורות אחרות בחיים ואני משאיר אותה בכוח בפנים, אבל מעולם לא היה לי האומץ להשליך אותה, אף אחד לא ידע על קיומה חוץ ממני.

הטבעת הייתה כסופה ועדינה ושני יהלומים קטנים שובצו עליה, אחד לתומי ואחד לי. כל החסכונות שלי יצאו על הטבעת הזו אך מעולם לא התחרטתי על שקניתי אותה.

"רק אם תבטיח שלא תלך שוב." הוא אמר ואני חיבקתי אותו.

"אני נשבע." חייכתי והוא חייך אליי בחזרה.

לא ידעתי מה מריה אמרה לו שגרם לו לסלוח לי כל כך מהר, לא ידעתי למה מריה סלחה לי כל כך מהר בעצמה אך כלום לא שינה לי, כל מה שרציתי לעשות היה להציע לה.

"מריה?" יצאתי בחזרה החוצה והיא קמה מהמדרכה. נשמתי עמוק וחייכתי, בחיים לא הייתי כל כך בטוח במשהו שאני הולך לעשות.

"מה קרה?" היא שאלה ואני חיבקתי אותה, "הכל בסדר מייקל?" היא שאלה תוך כדי צחוק. ירדתי על ברכיי.

"אני יודע שנטשתי אתכם, אני יודע שהייתי הכי לא בסדר בעולם אבל אני מאוהב בך, אני לא רואה את עצמי בלעדייך. אני לא אשקר לך, הייתי עם בנות אחרות בשלוש שנים האלו אבל אף אחת מהן לא הייתה את, אף אחת מהן לא הייתה עשירית ממך אפילו. לכל אחד מהן אמרתי שאני אוהב מישהי אחרת, שאני בחיים לא אוכל לאהוב אותן. אני מאוהב בך מריה, אני פשוט מאוהב בך. דיברתי כבר עם תומי, קיבלתי את אישורו אז כל מה שנשאר לי לעשות זה לבקש את אישורך. אני יודע שאנחנו רק בני עשרים ואנחנו עוד צעירים אבל אני מעולם לא הייתי כל כך בטוח במה שאני הולך לעשות. מריה, את רוצה להתחתן איתי?" שאלתי והדמעות זלגו על לחיה במהירות.

"כן." לחשה.

"כן?" שאלתי בשמחה.

"כן!" היא חייכה באושר ואני קמתי וחיבקתי אותה.

"אני אוהבת אותך מייקל." היא לחשה בחיוך.

"גם אני אוהב אותך מריה." אמרתי ונישקתי אותה. כשסוף סוף התנתקנו שמענו מחיאות כפיים מכיוון הדלת, שם עמדו וצותתו לנו ג'וש, אימי, אבי, תומי ולולה. כולם חייכו באושר כשראו אותנו וקפצו עלינו בחיבוקים.

"תנו להם!" ג'וש אמר והזיז את כולם. הוא הבין אותי, הוא עבר את אותו הדבר לפני כמה זמן עם אנדי.

שמתי את הטבעת על קמיצתה של מריה, הטבעת התאימה במדויק.

אם יום אחד היו מבקשים ממני לתאר את היום המאושר בחיי לא הייתי יכול לבחור יום מסוים. תשע מתוך עשרת הימים הטובים ביותר בחיי היו עם מריה והיום הזה, היום בו הצעתי לה נישואים, היה בין חמשת הראשונים. עד שפגשתי את מריה לא האמנתי באהבה ממבט ראשון, לא האמנתי שקיימת האפשרות שבן אדם יכול לאהוב עד כדי שיסכן את עצמו למען אותו האחד או אותה האחת. מריה שינתה אותי, את זה כל מי שמכיר אותי יכול לומר. היא שינתה את כולנו.

אני לא יודע מה יהיה בעתיד, איך מריה ואני נמשיך ואם באמת נתחתן ונחיה באושר עד שנמות אבל אני כן יודע שאת מריה אני לא אשכח, לא משנה מה.

אהבה ראשונה היא ההתמודדות הכי גדולה לאדם, לא משנה מה יגידו וכמה יכחישו. אהבה ראשונה זה משהו שאי אפשר לשכוח, לא משנה כמה מנסים.

ההתמודדות של מריה ושלי עם כל הסיבוכים וכל הקשיים רק חיזקה אותנו וחיברה בנינו יותר ויותר.

"אני אוהבת אותך." מריה לחשה שוב ואני חייכתי והצמדתי את שפתיי לשלה. ברקע נשמעו קריאות שמחה מצד הסובבים אותנו אך אני בקושי שמעתי אותם, לא ייחסתי חשיבות לכלום חוץ מלמריה שהייתה צמודה אליי ולרגשות שלי.

אין, פשוט אין על אהבה ראשונה.

וואוו, סוף שמח!

תודו, תודו שהופתעתם

אני? כותבת סוף שמח? נעעעעעעעעעעע, לא יכול להיות. אז הנה! סוף שמח!

עכשיו, אחרי שיצאתי משיגעון ה'אומייגד-אני-כתבתי-סוף-שמח!' אני רוצה לומר לכם שהתחלתי שלושה סיפרים חדשים ואני עוד לא יודעת לאן בדיוק הם ימשיכו אבל יש לי כמה רעיונות, פרק ראשון של אחד מהם בקרוב (אני מקוה).

ולאלו שלא הבינו, בעקבות זה שיש אפילוג (למי שעוד לא יודע, למרות שזה היה גם סיפור קודם, זה סוג של פרק מסכם) אין עונה שנייה.

אני מאד אהבתי את הסיפור הזה, זה אחד הסיפורים שיותר נהנתי לכתוב ולקרוא את התגובות עליו.

למרות שנטשתי קצת- המנויים עלו! תמשיכו להפיץ את הבלוג אנשים, זה נותן מוטיבציה!

ובנוסף למנויים שעלו הכניסות היו גבוהות יחסית לבלוג נטוש מה שעוד יותר עודד אותי.

אז, ככה,

מחכה לתגובות שלכם, תספרו לי עד כמה הופתעתם לסוף הזה (סוף לא מפתיע בכללי, מפתיע שהוא בא ממני).

אני לא יכולה להגיד לכם שאני מאושרת עכשיו, כי זה לא נכון. אני לא במצב רוח מדהים או אפילו נחמד אז למרות שאמרתי קודם שאני מקווה להעלות פרק בקרוב אל תצפו לזה יותר מדי, באמת.

וחוץ מזה, התחלתי תיכון, יש לי כיתה נהדרת, אני נהנית בבית ספר.

ודבר אחרון לפני שאני סותמת ומפסיקה לחפור לכם, אני חייבת לצטט את טום ממקפליי: