סיפורים בהמשכים.

פרק 10- מאוחר מדי.

"תנתקי." ג'וש אמר ומייקל לקח את הפלאפון מידי ולחץ במהירות על הכפתור האדום.

"מריה?" מייקל שאל ואני נשארתי לשבת קפואה. מייקל קם והתיישב לשמאלי וג'וש עשה כמוהו והתיישב לימיני. כבר לא היה אכפת לי אם מייקל בגד בי או לא, לא היה אכפת לי אם הוא באמת אוהב אותי או לא. הייתי צריכה אותו עכשיו, הייתי צריכה להרגיש שהוא שם איתי.

"מריה, אהובה שלי, דברי איתי." מייקל ליטף את לחיי ואני הנחתי את ראשי על כתפו ברכות, פחדתי להישבר. ג'וש אחז בידי ואצבעותיו שיחקו בשלי. שניהם יחדיו הצליחו להרגיע אותי במקצת אך לא מספיק בשביל שהדמעות יפסיקו ללכת.

"תן לי את הפלאפון." ניסיתי לומר אך קול כמעט בלתי נשמע יצא מגרוני. כנראה מייקל שמע אותי מכיוון שתוך כמה שניות כבר היה בשיחה עם הוריו ובירר שהכול בסדר אצלם.

"הכל בסדר שם מריה, הם ישמרו על תומי יותר מתמיד. תנשמי עמוק, כן, ככה. בדיוק, יופי." מייקל עשה לי תרגילי נשימה והצליח להרגיע אותי. במקרים אחרים הייתי מרגישה זונה, זולה, ישבתי בין שני בנים כאשר אחד מהם מלטף את לחיי ומשחק בשיערי והשני משחק בידי ומלטף את זרועי מדי פעם אך הפעם זה פשוט לא עניין אותי, לא עניין אותי כלום מלבד זה שתומי צריך להיות לידי עכשיו. איך נתתי לו לנסוע איתם?

"אולי כדאי לבדוק אם יש עוד הודעות או שיחות ממנו?" ג'וש שאל אחרי כמה רגעים ומייקל הנהן והרים את הפלאפון מהרצפה, שם הניח אותו לפני דקות ספורות.

"יש עשרים ושבע הודעות, חלק מג'ון מריה." מייקל אמר וליטף את ראשי.

"ג'ון?" ג'וש שאל ומייקל הביט בי, הנהנתי.

"מי שמכרו את מריה אליו, מי שאנס אותה..." מייקל אמר וג'וש קפא לשנייה אך מיד המשיך לעודד אותי.

"מה כתוב בהודעות מג'ון?" שאלתי לאחר כמה רגעים ומייקל שתק, "מייקל, מה כתוב בהודעות?" אמרתי בתקיפות והוא נשם עמוקות.

"בעיקר איומים וקללות."  אמר בחשש.

"בעיקר? מה לגבי כל השאר?" שאלתי ומייקל הביט בג'וש וסימן לו לקחת את הפלאפון ולצאת החוצה.

"אני כבר בא." ג'וש אמר ואכן לקח את הפלאפון ויצא.

"מריה." מייקל נאנח ואני סוף סוף נתתי לעצמי להישבר לחלוטין והעברתי את כל משקל גופי, את כל הכאב שלי, ישר אליו- ממש כמו שהיה תמיד. הבגידה נראתה לי כמו שטות פתאום, כמו משהו לא חשוב בכלל. מה אם בגלל השטות הזו אני אפספס משהו מדהים? יש דברים הרבה יותר חמורים וקשים ואני עושה כזה סיפור מבגידה.

"אני אוהבת אותך, אני מפחדת מייקל ואני כל כך אוהבת אותך ואם הוא יגיע איך שהוא אלינו וידע איפה אתה גר או לא יודעת מה ומישהו יפגע אני לא יודעת מה אני אעשה לעצמי." בכיתי ומייקל הרים אותי בזהירות, כאילו לא שקלתי את כל ה-43 ק"ג האלו, הניח אותי בעדינות מעליו וחיבק אותי חזק. כל גופי רעד, ראשי הסתחרר וראיתי שחור בעיניים.

'תתאפסי על עצמך מריה, את לא יכולה להיות ככה. זה שתתנהגי ככה לא יעזור לכלום ואם את כל כך רוצה לעשות משהו באמת כדאי שתתאפסי על עצמך ותתנהגי באופן הכי נורמלי שאת יכולה.' אמרתי לעצמי אך זה לא עזר, שום דבר לא השתנה חוץ מזה שהכנסתי את עצמי ליותר לחץ.

"מריה, אהובה שלי, תקשיבי, אני מאוהב בך, אני אוהב אותך יותר ממה שאי פעם חשבתי שאוכל לאהוב מישהו. אין לך מה להלחיץ את עצמך, הכל יהיה בסדר. תנשמי עמוק ותירגעי. אני לא אעזוב אותך ואני אבקש מההורים לחזור עם תומי עוד מחר, אני חושב שהכי כדאי זה שהוא יהיה קרוב אלייך. לא משנה אם הוא יגיע אלינו או לא, לא משנה אם הוא ידע איפה אני גר או שבחיים לא יגלה, אני תמיד אהיה איתך. אל תדאגי לי, רק תדאגי לסמוך עלינו." מייקל אמר ונישק את צווארי בעדינות. זה היה ממש כאילו הזריק לי סם הרגעה, רעידות גופי הפסיקו והתחלתי לנשום באופן סדיר. מה יש בו שמכשף אותי ככה?

"חזרתם?" ניק נכנס לחדר והתיישב לידנו. איפה ג'וש?

"לא." מייקל אמר וניק הרים גבה. הבנתי אותו, הוא הרגע ראה אותי על מייקל כאשר הוא מנשק את צווארי ואנחנו אומרים לו שלא חזרנו.

"אוקיי, אתם מוזרים. מריה, מה עובר עלייך? את נראית נורא." פסק, כמה חוסר טאקט יש לבן אדם אחד?

"אני מרגישה לא טוב." ניסיתי לייצב את קולי כמה שיותר. המשפט הפשוט הזה פתאום נראה לי מורכב ביותר, קשה לאמירה.

"ג'וש יודע שאתם מתחרמנים לו בחדר?" ניק שאל ולא נראה היה כי התכוון לצאת.

"טוב, אני חושב שאנחנו צריכים לדבר." ג'וש נכנס לחדר  וזרק את הפלאפון על המיטה.

"וואו! יש לך את הפלאפון הכי חדיש שיצא!" ניק הרים את הפלאפון ופתח אותו, "יש לך שיחה שלא נענתה מאבא שלך." חייך חיוך תחמן ולפני שמישהו הספיק לומר משהו הצמיד את הפלאפון לאוזנו וצליל החיוג נשמע באופן ברור.

"חתיכת דפוקה מטומטמת! מי את חושבת שאת שאת מעיזה לעזוב ככה את הבית! חכי חכי מה מחכה לך כ-" ג'וש חטף את הפלאפון מידו של ניק ההמום וניתק.

"צא מהחדר." מייקל אמר ועד שלא העביר את ידו על זרועותיי לא שמתי לב עד כמה אני רועדת.

"אני לא זז מכאן עד שאני לא מקבל הסבר ג'וש." ניק התיישר ואמר בתקיפות. בעשרים וארבע שעות האלו שאני מכירה את ניקולס מעולם לא ראיתי אותו כל כך רציני ובוגר.

"לא." אמרתי וג'וש נאנח.

"ניק, צא בבקשה." מייקל אמר וניקולס הניד בראשו ללא.

"אם אתם לא מספרים לי אני קורא לטורי ואתם תצטרכו לספק גם לה הסברים. אני שמעתי טוב מאד מה הוא אמר ואני לא מוכן לזה. אתם מתכוונים לספר לי מה זה היה או שאני צריך לקרוא לטורי?" אמר בתקיפות. כל הילדותיות והאושר אשר קרנו ממנו עד עכשיו נעלמו ואשרת רצינות חמורה הופיעה, היה אפשר אפילו לראות את הזיפים שהתחלו לצמוח על פניו, זיפים שעד עכשיו לא היה אפשר לראות כנראה עקב העובדה שהתנהג כמו ילד ולא כמו איש בן עשרים.

"מריה..." ג'וש נאנח. מייקל זז באי נוחות והזכיר לי שאני נמצאת ממש מתחתיו, עמדתי לזוז כאשר תפס אותי והשאיר אותי עליו.

"אני לא מוכנה, יותר מדי אנשים יודעים. אין מצב." המחנק בגרון חזר והדמעות כאילו רבו איתי על יציאתן אל העולם.

איך נוצר מצב שעוד ועוד אנשים יודעים? איך הצלחתי להחזיק את זה בסוד כל כך הרבה שנים ואילו במעט מאד זמן המון אנשים גילו את הכל ומעורבים בזה? אני לא יכולה עם זה, זה כבר יותר מדי בשבילי.

"תעשו מה שבא לכם, אני הולכת לקחת כוס מים." שיקרתי, קמתי במהירות ממייקל ויצאתי מהחדר.

"היי מה קורה?" טורי שאלה אך אני לא עניתי לה אלא פשוט יצאתי מהבית ורצתי ברחוב.

לפעמים שיחת טלפון אחת יכולה לשנות הכל, לטובה ולרעה. ידעתי מה אני צריכה לעשות וידעתי מה אני רוצה לעשות, אלו היו שני דברים שונים לחלוטין אשר יכלו לשנות הכל בשנייה.

הגעתי לפארק הגדול שליד הבית של מייקל, הפארק בו הייתי בפעם האחרונה לפני די הרבה זמן, הפעם האחרונה שבה ראיתי את אבי. למזלי היו לי כמה דולרים בכיס מהעודף שהשאיר לי נהג המונית מאתמול כך שיכולתי לעשות מה שהייתי צריכה לעשות, יכולתי להתקשר אליו.

נכון, זה מטופש לעשות את זה, אבל אני חייבת. אני חייבת להגן על מי שהגן עליי כל הזמן הזה, אני חייבת להגן על תומי. אני חייבת לעשות את כל זה לפני שמייקל וג'וש יקלטו מה קורה ויבואו הנה.

הכנסתי דולר אחד למכונה וחיכיתי עד שנשמע הצליל שמורה עליי לחייג וחייגתי את המספר שזמן רב כל כך ניסיתי, ללא כל הצלחה, לשכוח.

"ידעתי שתתקשרי בסוף." קולו המאיים של אבי נשמע וגרם לכל גופי להצטמרר.

"מה אתה רוצה?" ניסיתי לדבר בקול קר ויציב.

"אל תשחקי איתי משחקים ילדה טיפשה שכמותך, את יודעת מה אני רוצה. את יודעת טוב מאד מה אני רוצה." אמר ויכולתי להרגיש את החיוך המרושע שלו נפרס על פניו במהירות.

"אני לא הולכת לשחק איתך שום משחקים. תגיע לאגם הקטן שבסוף הפארק, רק אתה, ונגיע להסכם." אמרתי והוא צחק צחוק מרושע ועצבני.

"את חושבת שאת יכולה להגיע איתי להסכם? ממש לא." הוא המשיך לצחוק.

"אם אתה לא תגיע לכאן ולא נגיע להסכם אני מתקשרת למשטרה. אם תגיע לכאן ולא נגיע להסכם חברים שלי יתקשרו למשטרה ככה שבכל מקרה אתה מפסיד." לא הבנתי מאיפה בא לי כל הביטחון הזה אבל צחוקו נפסק וידעתי עד כמה הוא מתעצבן.

"עוד חמש דקות אני אהיה שם." אמר וניתק. נאנחתי וגררתי את עצמי לסוף הפארק, אל עבר אותו האגם שעליו דיברתי. זה היה אגם מלאכותי קטן שהיה אפשר להאכיל בו ברווזים אשר שחו להנאתם במים בחמימים. בשעות היום היו שם הרבה אנשים ולא הייתה שם פרטיות אך לקראת שעות הערב המוקדמות, בערך משעה חמש, המקום נהיה שקט ורגוע ושום נפש חיה, חוץ מהברווזים, לא נשארה שם. התיישבתי על אחת מהאבנים הגדולות שהיו שם וחיכיתי לבואו של אבי.

"חשבתי על לעשות את זה יותר מעניין." שמעתי את קולו של אבי מאחורי והסתובבתי במהירות. מה שראיתי לא ציפיתי לראות, הוא עמד והחזיק בשתי ידיו את ג'וש ומייקל המעולפים.

"עזוב אותם." אמרתי והוא השליך אותם על הדשא הלח. קמתי במהירות והתכופפתי אליהם. הצמדתי יד אל הדופק של כל אחד מהם ולשמחתי הרבה הם נשמו באופן סדיר.

"ראיתי אותם בפארק וחשבתי שזה יכול לבוא לטובתי אז דפקתי בכל אחד מהם בקבוק בירה, מזכיר לך משהו?" צחק ותפס בידי בחוזקה. זה כל כך כאב, כבר התרגלתי למגע הנעים ולאחיזה העדינה של כל הסובבים אותי ולהרגיש את החוזק שלו ואת הדם הנעצר גרם לראשי להסתחרר וגופי נחלש במהירות.

"מה אתה רוצה?" שאלתי, קולי כבר לא היה יציב וקר, הוא היה חלש ושבור.

"את חוזרת הביתה איתי ומביאה איתך את הג'וק הקטן הזה, תום." אמר.

"תשכח מזה." אמרתי והוא שלף אקדח מחגורתו וכיוון אותו אל כיוונם של מייקל וג'וש.

"את מי את רוצה שאני אהרוג קודם? את החבר הקטן שלך," אמר וכיוון את האקדח אל מייקל, "או את החבר הקרצייה שלו?" הפעם כיוון את האקדח אל ג'וש.

"אמרנו שנגיע להסכם נכון? בוא נשב בשקט ונדבר." קולי רעד יותר מאי פעם, לא ציפיתי שזה יקרה. איך יכולתי לסכן ככה את ג'וש ומייקל?

"אוקיי, אני לא יכול להפסיד מזה כלום. אם תנסי לברוח אני אהרוג את שניהם." אמר והתיישב בנינוחות על האבן עליה ישבתי קודם.

"דברי." אמר ואני התיישבתי על האבן מולו.

"אני אבוא איתך ואעשה כל מה שתרצה בתנאי שתעזוב את תומי במנוחה, תשכח ממנו כאילו הוא מעולם לא היה קיים ולא תצור שום קשר איתו אי פעם." אמרתי ולפני שהספיק להגיב המשכתי, "אתה תשכח באותו האופן גם משני אלו ומהמשפחות שלהם, אתה לא תפגע בהם או באף אחד שאני מכירה. אני אעשה הכל אם תעשה את שני התנאים האלו." אמרתי והוא חשב.

"לא." אמר ואני נלחצתי, אני לא יכולה לוותר ככה, "אני מוכן לוותר על שני אלו, הם גם ככה לא שווים כלום ואין לי מה לעשות איתם אבל על העלוקה הקטן אני לא מוותר." נשמתי עמוקות ואספתי את כל שארית הכוחות שלי, לא יכולתי לוותר, אני לא יכולה. מריה, תתאפסי על עצמך.

"אז תצטרך לוותר גם עליי ועל החופש שלך." אמרתי והוא צחק.

"מי את שתאיימי עליי? צעד אחד שלך ואני יורה בשניהם." אמר ואני החלטתי להשתמש בקלף היחיד שרציתי להסתיר.

"הם לא היחידים שיודעים. מישהו ישים לב שנעלמנו פתאום ולא השארנו פתק, אתה לא חושב שיעלו על זה? הם יודעים הכל פול." אמרתי והוא קפא.

"צעד אחד שלך ואני יורה." אמר וקם. פול הוציא פלאפון מכיסו, כנראה עוד פלאפון שהרוויח בהימורים מכיוון שאותו לא ראיתי לפני, וחייג. מבלי שראה קמתי ועברתי להתיישב ליד מייקל וג'וש מחוסרי ההכרה.

"מייקל, קום! ג'וש! שני דפוקים! למה באתם? אני לא מבינה אתכם, באמת שלא. אבל קומו כבר! שיוואווו אני לא מאמינה שאתם כאלו דפוקים." אמרתי ודמעה זלגה מעיניי, מיהרתי למחות אותה. הייתי מיואשת, ידעתי שאבי לא יסכים לכל הבקשה שלי ורק קיוויתי שמייקל, ג'וש וכמובן שתומי יצאו מזה בשלום. בעצם? אם הם יצאו מזה בשלום הוא יקבל את כל הבקשה שלי. אני מבולבלת.

"מ- מה קורה כאן?" מייקל התרומם לפתע ואני הנחתי את ידי על פיו במהירות.

"אתם כאלו דפוקים, אני לא מאמינה שבאתם אחרי!" לחשתי בכעס והוא ניסה לדבר אך אני לא נתתי לו, "פול תפס אתכם למקרה שעוד לא הבנת, תעשה כאילו אתה עדיין מעולף ותנסה לסמס לניקולס שיבוא. אני אהרוג אותך אם נצא מזה בחיים." אמרתי בכעס והוא הנהן בזהירות ובדיוק כששלח את ידו הרחוקה ממקום הימצאותו של פול הרגשתי יד חזקה אוחזת בידי והורמתי מהדשא בכוח.

"אמרתי לך לא לזוז!" פול דחף אותי על האבן הגדולה ואני הבטתי בו בחשש. למה לא יכולתי לבחור מקום שבו יש יותר אנשים, מקום קצת יותר ציבורי. למה אני כזו טיפשה?

הבטתי בחשש בפול אך לא היה נראה כאילו ראה את השיחה שלי ושל מייקל, לא היה נראה בכלל כאילו הבחין בזה שמייקל התעורר. מייקל קרץ לי וסימן לי שהפלאפון בידו וג'וש המשיך לשכב חסר הכרה על הדשא, אולי קרה לו משהו? איך זה שעוד לא התעורר?

"דיברתי עם אמך הזולה, היא אמרה שהיא רוצה אותך ואת התולעת בבית ככה שנראה לי שאני אוכל לכבד את החלק של להשאיר אותם בחיים ולא לפגוע בהם לרעה אך את החלק של התולעת חסרת התועלת," אמר וצחק כשיכור, מה שלא בטוח שלא היה נכון לגביו, "נאלץ לשנות. היא אמרה, ואני מסכים איתה כמעט לחלוטין, שאנחנו לא נפגע בו לרעה אך הוא יהיה בבית וכל פעם שאת תעשי טעות או תנסי לברוח אז בום! הלך עליו." אמר וחייך חיוך תמים, כאילו מה שאמר היה סך הכל עד כמה היום יפה והשמיים נראים נהדר.

"אתה יכול לשכוח מזה. אני מוכנה שהוא יגור איפה שהוא גר בכל החודש וחצי האחרונים והוא יבוא הביתה פעם בשבועיים אך גם אז לא תפגעו בו. אני לא מוכנה להתפשר עליו פול, הוא אולי נראה לכם כמו תולעת או עלוקה אבל בשבילי הוא הרבה יותר מזה." אמרתי בתקיפות והוא החל לצחוק.

"זה לא הזמן למשא ומתן גברת צעירה, ממש לא. יש לך שלוש דקות להחליט מה את רוצה לעשות. את רוצה שאני אירה בחברים המתוקים שלך או שאת מעדיפה לוותר ולחזור הביתה עם העלוקה?" הוא שיחק עם הרובה בידו ואני הרגשתי את המחנק בגרון ואת היובש שבכל גופי. לא עמדתי בזה, הלחץ היה גדול מדי. שנייה אחת הייתי עוד בהכרה ושנייה אחרי כבר הרגשתי את הקרקע הרטובה פוגשת בפניי. שנייה לפני שהכל נהיה שחור, לפני שהכל נעלם, ראיתי את נעליו של מייקל נעות במהירות מדהימה לעברי והרגשתי יד נעימה וחמימה מלטפת את פניי בעדינות.

"מה? מה הולך כאן?" אבי שאל בבלבול.

"היא צריכה מים!" מייקל צעק בהיסטריה ויכולתי להרגיש את ידיו המעסות את רקותיי, "שמישהו יביא לה מים!" המשיך לצרוח. זוג נעליים נוסף אשר זיהיתי כשל ג'וש נע לעברנו במהירות בזמן שזוג נעליים מרופטות וישנות נע במהירות הרבה יותר גדולה לצד השני, הנגדי.

"אל תעצמי את העיניים מריה, אל תתני לחושך להציף אותך. תחשבי קצת, זה יהיה דפוק אם עד שהצלחנו להיפטר ממנו את תבלי את הזמן בבית חולים או אפילו יותר נורא. קדימה מר, את מסוגלת להישאר ערה. תישארי ערה בשבילי." בפעם הראשונה שמעתי באמת את קולו של מייקל.

אתם בטח שואלים את עצמכם מה זאת אומרת 'שמעתי באמת' והאמת היא ש... טוב נו, אני מבינה אתכם, גם אני הייתי מבולבלת בפעם הראשונה כששמעתי על זה.

לפני כמה שנים עברתי קורס במדעי הדת מטעם בית הספר ואחד השיעורים שלנו היה להקשיב באמת, לשמוע את מה שבאמת אומרים ואת הקול האמיתי ולא את מה שאנחנו רוצים או מנסים לשמוע ואת הקול שאנחנו נותנים לזה. בהתחלה לא האמנתי לזה, זה נראה לי כמו שטויות במיץ אבל הכל השתנה כאשר למדתי באמת להקשיב, כאשר למדתי להיפתח. עכשיו היה לי ברור למה מייקל באמת התכוון, הוא לא התכוון לומר 'אל תלכי' או 'חבל על הבזבוז זמן הזה', ממש לא. מייקל התכוון לומר 'אני אוהב אותך', הוא התכוון לומר זאת במשפט כל כך פשוט שהפך לכל כך מסורבל וקשה.

"הוא בורח." ג'וש אמר למייקל ואני ניסיתי להשאיר את עיניי פקוחות, לא יכולתי לוותר עכשיו.

זוג הנעליים של אבי חזרו בזמן שג'וש רץ להביא מים אבל מייקל לא ראה. ניסיתי לסמן לו, לומר לו אך כלום לא יצא מפי חוץ מאנחה כואבת.

"מה קרה מריה, כואב לך?" מייקל שאל בדאגה ואני ניסיתי להסביר לו שלא, לא כואב לי אבל עוד מעט יכאב, שהוא כאן ממש מאחוריו.

"תביא לי אותה." פול אמר והרגשתי איך גופו של מייקל קופץ בבהלה ומיד נמתח ומתכווץ בכעס.

"אין מצב." מייקל אמר בטון קשוח ובטוח, הוא ידע שהוא לא הולך לוותר לו.

"אני אומר לך שיש, תביא לי אותה עכשיו." פול כנראה תפס בכתפו של מייקל ודחף כי הרגשתי איך גופו מתרחק משלי במהירות.

"תעזוב אותי ושלא תעז לגעת בה." מייקל אמר וקול של בעיטה נשמע, לא ידעתי מי פגע במי עד ששמעתי את מייקל נאנח בכאב.

"די." הצלחתי ללחוש אך הם לא שמעו, הם היו עסוקים בלריב ולצעוק אחד על השני. לא רציתי ללכת עם אבי, הצטערתי על המעשה הטיפשי שעשיתי, שקראתי לו לכאן. רציתי רק שמייקל יהיה בסדר, רציתי שג'וש יהיה בסדר. רציתי לחזור הביתה, אל הבית האמיתי שלי, אל בית משפחת ליבסון.

עכשיו התחיל לכאוב לי, המחשבה על מייקל עם אבי ההולך מכות וג'וש שעוד שנייה יצטרף אליו והידיעה שזה לא הולך להסתיים טוב גרמה לתחושת סכין חדה וארוכה לחדור אל בטני.

"אוי לא," שמעתי את קולו של ג'וש, "מריה, שתי במהירות את המים ואני אלך לשם." אמר במהירות והצמיד כוס חד פעמית, שכנראה מצא בדוכן לימונדה או בחנות שהייתה צמודה לפארק, לשפתיי. תחושת המים הקרים אשר חדרו לגופי עוררה אותי והרגשתי איך גופי מתחזק.

"הכל בסדר?" ג'וש שאל ואני הנהנתי באיטיות, כאב לי עדיין להזיז את הגוף, "מעולה, אני הולך להתערב שם." אמר ואני שוב הנהנתי והנחתי את ראשי על החול.

יכול להיות שזה אגואיסטי ויכול להיות שזה מגעיל הרי מייקל וג'וש נמצאים במצב הזה בגללי אבל לא יכולתי לעשות כלום, יכולתי רק להזיק אם הייתי אומרת משהו או מתערבת ביניהם.

"אני אהרוג אתכם!" אבי צרח בקול מטורף וראיתי איך הוא מוציא את האקדח מחגורתו.

"לא!" ניסיתי לצעוק אך רק קול חלש נשמע.

מייקל וג'וש הלכו צעד אחד אחורה אך כבר היה מאוחר מדי, שתי יריות נשמעו.

טוב, המלצות. אני כבר לא זוכרת על מי המלצתי ומי לא ^^"

הבלוג הפעם הוא בלוג פימו ויצירה. היוצרת מדהימה ויש לה רעיונות מקסימים! אני לא מתעסקת בפימו אבל יש לי מנוי אצלה בבלוג סתם כי אני אוהבת לראות את כל מה שהיא עושה וכי לפעמים היא מעלה דברים שלא קשורים לפימו והם ממש מגניבים! בקיצור, ממש ממליצה (:

כן, הפעם יש רק המלצה אחת כי אני צריכה לשבת ולחפש ברשימות שלי בלוגים להמליץ עליהם אז ויתרתי לעכשיו ואני אשאיר את זה לפרק הבא!

תהנו ממה שנשאר מהחופש, זה לא הרבה \:

ושוב אני אומרת, מי שרוצה ללהיות בקבועים ושאני אודיע לו בבלוג כשעולה פרק שיודיע בתגובות (:

בינתיים יש 72 מנויים.

פרק הבא בסוף שבוע הבא (בלי שום הבטחה ליום מסויים).

מה אתם אומרים על העיצוב החדש? שימו לב שהוא לא שחור-לבן.