...

אני יושבת מול המסך, חושבת באיזה מילים למלא את הדף הריק. הגלגלים במוח מסתובבים, רעיונות סתמיים נדחקים לשוליים, ואני שוב פעם מוצאת את עצמי נאנחת ולוגמת מכוס הנס קפה המוכר והאהוב.

'אלוהים, אני לא יודעת לכתוב על עצמי כלום'. אני מתייאשת לאחר מספר דקות, וסוגרת את דף ה-word עם תחושה שבא לי לתפס על הקירות.

הסיטואציה הזאת חוזרת על עצמה בכל פעם מחדש. זה לא החיפוש אחר הנושאים שמייאש, אלא העובדה שזה מרגיש כל-כך חשוף וערום לכתוב על עצמך (במיוחד אם אנשים שאת מכירה משוטטים להם מדיי פעם בבלוג)

זה גם מרגיש כל-כך מטומטם. הרי למה זה אמור לעניין אתכם על המחשבות שחולפות בראשי, על הפחדים או על החוויות שמטלטלות את חיי (בין אם זה לטוב או לרע)?

ועדיין למרות זאת, בא לי לכתוב ולשתף.

אז איך מוצאים את השלדים מהארון (טוב, קצת דרמטי מדיי) בלי לדפוק חשבון? איך מלכלכים על כל העולם ואשתו אבל עדיין יוצאים נקיים? איך כותבים את אלפי המחשבות שחולפות בראשך, או את החוויות המסעירות ומהרגשות בחייך בלי להיות פלצנית חופרת ומשעממת?

ושאלה שאלתית וקצרה לאלה שצפו בסרט - "זכור אותי לנצח" עד כמה הסוף עצוב? לא מתחשק לי למלא דליים ולקנח את האף בממחטות, אפילו אם השחקן הראשי הוא רוברט פטינסון אהובי (ואני לא מהמעריצות הפתאטיות. סתם נהנית להזיל ריר. )

XOXO