"קשת ברבור שעל הנחל,
עין של הקתדרלות,
שחר כוזב מאיר ביער
אני; לא תוכלו להימלט עוד!
מי מסתתר שם? מי גונח
בין שיחי-בר שבעמק?
סכין הלבנה הותירה
נטושה בין ארץ לשמים,
וכמו מארב של עופרת
להיות כאב של דם שוחרת.
תנו לי לחדור! באתי צוננת
בעד קירות ודרך בדולח!
גגות וחזות לי פתחו נא
ואבוא להתחמם שם!
כמה קר לי! כי עפרי הוא
עפרת מתכת נרדמת,
תר את פסגת השלהבת
על הרים ואם הדרך.
אבל השלג נושאני
על שדרתו הנוצצת,
ויטבעוני, קשה וצוננת,
המים באגן הסכר.
אבל הלילה יעטו
לחיי דמים כסומק,
עם קנים הנקהלים כאן
לכפות רגלי הרוח.
אל צל יהי ואל כל סתר,
לא יוכלו להימלט עוד!
ותנו לי חזה לחדור בו,
כדי שאבוא ויחם לי!
הבו לי לב מהביל,
רותח! שיבעבע
על גבעות חזי בשטף;
תנו לי לחדור, אי, תנו נא לי!
אל צל יפריע. קרניי
יבואו לחשוף כל צעד ושעל,
ויהי נא בין גזעים שבחושך
רחש קל של אור נוגה,
כדי שבלילה זה יסמיקו
לחיי מדם מתוק לי,
עם קנים הנקהלים כאן
לכפות רגלי הרוח.
מי מסתתר שם? החוצה צא נא!
לא! לא תוכלו להימלט עוד!
כי אאיר את סוס הפרא
בלהט יהלום קודח. "

("חתונת הדמים" פדריקו גרסיה לורקה)

אין מילים לתאר את הרגש הנחדר בקריאה של מילים אלו

כמה נוכחות. כמה מילים

לו הלבנה הייתה אני .